top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תד"ר דינה מויאל

"איזה גבר פוטין"

מה קורה כשהעם לא נלחם על הדמוקרטיה?

 


לפני המלחמה באוקראינה שמעתי לא מעט ישראלים מלאי הערכה לפוטין. בעיניהם, הוא היה דוגמא ומופת למנהיג חזק "שלא מתעסקים איתו"; מנהיג שמגן על מדינתו הענקית מכל מי שיעז לנגוס בשטחה או לפגוע במעמדה; מנהיג שמצליח לתמרן את טראמפ האמריקאי מחד ולשמור על האינטרסים של רוסיה מול סין מאידך. ואולם, התמיכה בפוטין התעלמה מהצעדים שלו בתוך רוסיה, אלה שנועדו לקדם חברה רוסית אחידה, כפי שמרמז שם מפלגתו של פוטין – "רוסיה המאוחדת". על מזבח חיזוקה של רוסיה הוקרבו מאז שנת 2000 ערוצי טלויזיה אופוזיציוניים, עיתונאים שהעבירו ביקורת על השלטון ושילמו על כך בחייהם, מנהיגים מקומיים שזכו לתמיכה בציבור ואנשי עסקים שנשלחו לכלא. הציבור הרוסי, ברובו - שתק.


מעל מאה אלף איש יצאו לרחוב בתגובה לחזרתו של פוטין לכס הנשיאות ב-2012, אך המחאה לא היתה עיקשת וארוכה מספיק. תיקוני חקיקה חדשים וחסימת הבחירות בפני מפלגות אופוזיציה איפשרו לפוטין לחזור לשלטון ל-12 שנים נוספות, ולהקיף את עצמו בעושי דברו, זאת למרות שכבר כיהן שתי קדנציות כנשיא. בהדרגה, אי הנחת ממדיניות הפנים התחלפה בגאווה על הנוכחות הרוסית בסוריה וריסוקו של דעאש, ועל הסיפוח המהיר וללא אבדות של חצי האי קרים ב-2014. לכך התווספו הסיפוק ותחושת המודרניות נוכח שיפוצה של העיר מוסקבה ופריחת בתי הקפה בהם ישבו אנשי ההיי-טק והעסקים הרוסים ותכננו את חופשותיהם הבאות באירופה.


בשנים הבאות השתלבה התמיכה הפסיבית של דור הפנסיונרים הסובייטים בפוטין, עם תגובתו הרפה של הדור הרוסי הצעיר "שלא ידע את יוסף (סטלין)". הראשונים, לא הפנימו דמוקרטיה מהי. האחרונים לא הבינו מה קורה כשהיא איננה. אלה וגם אלה התעלמו מהפלישה הראשונה לאוקראינה בפברואר 2014; מהרצח במרכז מוסקבה של אחד ממבקריו של פוטין, בוריס נמצוב, ב-2015; שתקו נוכח החקיקה נגד חברות, עמותות ומוסדות להשכלה גבוהה שהוכרזו כ"סוכנים זרים"; המשיכו להתעסק בענייניהם כאשר השלטונות סגרו את הקרן לדמוקרטיה על שם יעקובלב ב-2018 ורדפו את ארגון "ממוריאל' [גל-עד] אשר חשף במשך שנים את עוולות השלטון הסובייטי. לבסוף, לא מספיק אנשים ברוסיה השתכנעו מפרסומיו של אלכסיי נבלני, אשר הראה כיצד אוצרות הטבע ועבודתם הקשה של אזרחי רוסיה מתורגמים להון עתק העובר לכיסם של פוטין ומקורביו ויוצאים מגבולות המדינה. המחאה הרוסית נוכח ההרעלה של נבלני באוגוסט 2020 הוצגה על ידי פוטין כהתנגדות של קומץ "מבולבל" אשר מפר את מנוחת הציבור, המבקש להמשיך את שגרת יומו. והשגרה הזו לא היתה קלה בשנות הקורונה. לאיש לא היה כוח לצאת ולמחות נגד תיקוני החוקה החדשים, אשר אושרו על ידי פרלמנט בשליטת מפלגתו של פוטין, ואיפשרו לו לכהן כנשיא עד 2036.


להתעלמות ממדיניות הפנים של פוטין תרמה ללא ספק גם התקשורת הרוסית: ערוצי הטלויזיה הממשלתיים פעלו במשך שנים ל"הרדמה" של הציבור וחיסול המעורבות האזרחית שלו. המסר המרכזי של התקשורת המגוייסת היה שאל לציבור להתערב בפוליטיקה, שהיא שדה לא מובן לו, וכל התערבות בו רק תרע את המצב. בין השיטין, איזכור שנות ה-90 הקשות שבאו לאחר התפרקות ברית המועצות היו חזון האיימים הקבוע כלפי הציבור. יתרה מזאת, כל ביקורת שהושמעה כלפי השלטון נענתה במתקפת-נגד אשר הציגה את המבקרים כבוגדים החוברים ל"מערב" אשר משחיר את רוסיה אך מבצע בעצמו עוולות חמורות יותר במדינות אחרות בעולם. כל ביקורת הוצגה כ"פייק ניוז" בעולם שכולו קונספירציה. המסרים הללו בשילוב עם דיכוי או חיסול נקודתי של מתנגדים והצגה לראווה של הישגיה של רוסיה, נועדו להבטיח את הישארותו של פוטין בשלטון.


ואולם בפברואר 2022 התחיל הציבור הרוסי לשלם בדם את חשבון הפסיביות שלו: הוא נשלח למלחמה שהוא לא בחר בה. הפלישה שנועדה להיות נצחון מהיר הפכה למלחמה כושלת, בין היתר בשל העדרה של הנהגה מקצועית, השחיתות שפשטה בצבא ובמערכת הבטחון, וחוסר היכולת של השלטון עצמו לברר את האמת על האירועים בשדה הקרב. כ-180,000 חיילים רוסים נהרגו ונפצעו במהלך השנה האחרונה, כך על פי ההערכות במערב. האמיצים שהעזו לצאת לרחובות נעצרו וחלקם נשלחו ישירות לחזית. במקביל, מעל מליון איש (ויש אומרים שני מליון) עזבו את רוסיה, מי במחאה על מדיניותה ומי בשל חשש מגיוס. אמנם, מדובר באחוז אחד בלבד מתוך אוכלוסיה של 140 מליון, אך אלו הקבוצות המובילות את המשק, הכלכלה והחינוך ברוסיה. ובינתיים, פוטין כבר גייס עתודה של כ-250,000 חיילים נוספים אשר יישלחו לחזית – גיוס שנעשה מהפריפריה שתמכה בפוטין, שילמה על תמיכה זו ברמת החיים שלה ותשלם שוב את המחיר של תמיכה במנהיג אחד, חזק.

דמוקרטיה היא משטר שברירי, אשר זקוק לתחזוקה והגנה מתמדת מפני כוחו של השליט היחיד הפוגע בה. אבל יותר מכך, היא זקוקה להגנה מתמדת גם מהציבור, אשר עלול לוותר עליה לטובת אינטרסים אחרים. ברוסיה, הדמוקרטיה גוועה בתהליך זוחל של עשרים שנה כשפינתה את מקומה לטובת חיזוק העם והמדינה הרוסית והוקרבה למען שמירה על 'השגרה השקטה'.

האם אנחנו בישראל נדע להיזהר מכך?



מאת: ד"ר דינה מויאל

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדעי הרוח

הדוא"ל שלי: dmoyal@tauex.tau.ac.il


Comments


bottom of page