top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' חררדו לייבנר

בין ישראל לברזיל: מחשבות על תהליכים, הסתכלות השוואתית ודמוקרטיה


 


האם ניתן ללמוד משהו מהניסיון הברזילאי בעשור האחרון להבנת התהליכים המסכנים את הדמוקרטיה בישראל? זאת שאלה שמופנית אלי בשבועות האחרונים בעיקר מצד עיתונאים ועמיתים. בתור מומחה אקדמי להיסטוריה של אמריקה הלטינית אני אמור להציע תשובות לפונים, אשר אותם ניתן לאפיין כשייכים לאגף הליברלי של האליטה המשכילה בישראל. האמת היא שתשובותי נוטות לאכזב אותם. להבנתי יש מעט מאוד שניתן להשליך ישירות ממאבק האיתנים בברזיל במהלך העשור האחרון לתוך המאבקים המתרחשים בישראל בשנים האחרונות ובהווה. אבל, בכל זאת יש כמה דברים יסודיים שבהם מבט השוואתי עשוי לעזור לחדד. אולי זה יכול לסייע לישראלים הליברלים להשתחרר מנקודות המוצא המקובעות דרכם הם נוטים להביט על המציאות הישראלית ועל המאבק שבו הם שרויים. ברור גם שכל מה שאציע כאן הם בגדר מחשבות, סובייטקיביות, שלא מבוססות על מחקר אלא על תובנות מבוססות ידע וניסיון מקצועי, אבל לא מעבר לכך.


אז ראשית, לפני היותי מומחה לאמריקה הלטינית, הערה בתור היסטוריון: בכל נקודת משבר כדאי להביט על התהליכים ולא רק על תמונת הרגע. כדאי להביט על העבר הקרוב ועל העבר המעט יותר רחוק ולא לנתק את תמונת ההווה מהתהליכים שעצבו אותה.


כמה נקודות למחשבה בכיוון הזה: החיכוך והקונפליקט בין הרשות המבצעת לבין המערכת המשפטית בישראל לא התחילו תחת שלטון נתניהו. ראש ממשלה בישראל, אהוד אולמרט, הודח ונשלח לכלא בגלל שחיתות. לפניו ראש ממשלה אחר, אריאל שרון, נחלץ מהרשעה בכך שבניו לקחו על עצמם אשמה והורשעו. שרים רבים נחקרו והורשעו כאן (ולא רק דרעי), חלקם נדונו למאסר (השר הירשזון, סגנית השר קירשנבאום), אחרים הורשעו ונאלצו לצאת זמנית מעמדות בכירות (הנגבי) והיו שנחלצו בקושי מהרשעות (ליברמן, בן אליעזר אשר נפטר בטרם הרשעה). סביר להניח שאני שוכח ומדלג כאן על עוד מקרים. נשיא לשעבר הורשע באונס ונכלא (קצב). נשיא אחר נחשד בשחיתות (וייצמן). שר לשעבר הורשע שלוש פעמים בעבירות חמורות (גונן שגב). יש גם היסטוריה ישראלית רחוקה יותר של חיכוך בין פרקליטות המדינה לבין המערכת הפוליטית: שר התאבד במהלך חקירה פלילית נגדו (עופר), דמות פוליטית בכירה הורשעה בשוחד (אשר ידלין), ראש הממשלה התפטר בשל עבירת מטבע חוץ (רבין). בשלושת המקרים האלה היה תפקיד מכריע לעמדתו של היועץ המשפטי אהרון ברק שהתעקש להמשיך בחקירות כנגד כל הלחצים הפוליטיים. היו גם פרשיות בשנות ה- 80: השר אבו-חצירא הורשע, כנגד השר ויוסף בורג לא נמצאו די ראיות. שערוריות השחיתות שנתגלו בשנות ה- 70 וה- 80 היו קלות לעומת אלה של שנות ה- 2000. נדמה שלנאשמים אז הייתה תחושת אשמה ובושה חברתית חריפים בהרבה מהציניות המאפיינת את מושחתי המאה ה- 21.


מה התזכורות ההיסטוריות האלה אמורות לתרום? ההבנה שלא מדובר היום רק בעימות בין נתניהו לבין המערכת המשפטית, אלא בהתנגשות מתמשכת ומתפתחת בין שני תהליכים מקבילים וסותרים. מצד אחד, אליטה פוליטית ישראלית שהלכה ונעשתה מאוד מושחתת (ולא כוללת רק תפוחים רקובים ממחנה אחד). מצד שני, מערכת משפט ומערכת חקירה שהלכה והתעצמה בשלהי תקופת שלטון המערך והתפתחה תוך אימוץ של גישה פרו-אקטיבית שמעזה להתמודד עם נבחרי ציבור. אלה שני תהליכים שיש להביאם בחשבון כאשר צופים בעימות הנוכחי ובמרכזו הניסיון לבצע רפורמה משפטית שתחזק את הרשות המבצעת אל מול מערכת המשפט. גם אם הרפורמה בנויה לצרכי ההישרדות המשפטית של נתניהו, המשמעויות שלה רחבות הרבה יותר ובמרכזן הניסיון לייצר עוצמה, יכולת הרתעה ומידה של חסינות לאותה אליטה פוליטית ישראלית המתאפיינת ברמות גבוהות של שחיתות.


התהליך הנוסף, הוא תהליך שהחל בסוף שנות ה- 60 וביתר שאת בשנות ה- 70 כאשר מדינת ישראל התמודדה עם לחץ בינלאומי גובר בשל פעולותיה החד צדדיות והמנוגדות לחוק הבינלאומי בשטחים שכבשה במלחמת 1967, באמצעות הכפפת פעולות הממשל הצבאי לבית הדין הגבוה לצדק (בג"צ). בכך, ביקשה ישראל לייצר איצטלה משפטית ולהיאבק על הדימוי הפוליטי הליברלי שלה ובו בזמן להמשיך בשטחי הכיבוש בפעולות הנוגדות עקרונות ליברליים כגון העברת אוכלוסיה ישראלית להתיישבות בשטח כבוש, גירוש מנהיגים פוליטיים, הטלת צנזורה, מעצרים מנהליים, הריסות בתים, הטלות עוצר ממושכות וכו'. התחזוקה של הנראות הבינלאומית הנאורה בסטנדרטים ליברלים מערביים דרשה ניהול של הכיבוש "על פי החוק" וכך קבלו על עצמם ראשי ממשלה כגון גולדה מאיר, רבין, בגין ואפילו שמיר. כמובן, להענקת מעמד מחייב למערכת המשפטית בפיקוח על פעולות הממשלה ושלוחיה היה מחיר בתחום מה שמכונה כעת "המשילות", כלומר בתחום הצרת היכולת של הממשלות לפעול בשטחים הכבושים כרצונן. מכאן נבעה שורה ארוכה מאוד של חיכוכים בין הרשות המבצעת לבין מערכת המשפט ביחס לפעולות בשטחים הכבושים. רק כתזכורת: רבין חשב שהסכם אוסלו יאפשר לישראל שליטה עקיפה בעזה, תוך דיכוי מתנגדי ההסכם על ידי הרשות הפלסטינית "בלי בג"צ ובצלם" אשר היקשו עליו בתקופות השונות בהם הפעיל אמצעי דיכוי דרקוניים. מאז דיין ורבין (כראש ממשלה, כשר ביטחון ואחר כך שוב כראש ממשלה) ועד לשרון ונתניהו, כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון התלוננו כנגד היועצים המשפטיים לממשלה וכנגד שופטי בג"צ על כך שהם מקשים על פעולות הממשלה. בו בזמן, הם ידעו גם לעשות שימוש יעיל באותה המעטפת המשפטית כמעניקה לגיטימציה כאשר הם פנו החוצה, לעולם המערבי, להצדיק את מדיניות ישראל בשטחים הכבושים ולהדוף ניסיונות לסנקציות משפטיות בינלאומיות.


התהליך הנוסף שהאליטות המשכילות מתקשות מעט לזהות אותו כיוון שהוא נוגע אליהן במישרין, הוא תהליך סוציולוגי של עלייה של שכבות בורגניות חדשות אשר חוו מוביליות כלכלית ובחלקן גם השכלתית. שכבות אלה, ברובן ממוצא מזרחי ובחלקן גם ערביות, מתקשות למצוא את מקומן במוסדות קורפורטיביים בעלי המנגנונים של ויסות עצמי, מנגנונים הנוטים מטבעם לשכפול חברתי. כך, בעוד שבתחומים שונים, ובמיוחד בפוליטיקה ובכלכלה, יש כניסה משמעותית של בני ובנות האליטות החדשות, הרי שבקומות העליונות של מערכת המשפט ובאקדמיה הן עדיין בגדר מיעוט קטן ולא פרופורציונלי. מציאות זו של הדרה מבנית מזינה טינה חברתית ומשמשת בסיס לטענות פוליטיות, חלקן ענייניות וחלקן דמוגוגיות, כנגד מערכת המשפט.


עד כאן, בתור היסטוריון, שני הגרוש שלי להבנת חלק מהתהליכים שמעצבים את העימות הנוכחי בין הרשויות בישראל.

וכעת לברזיל: בברזיל בוצעה באוגוסט 2016 הפיכה שלטונית כאשר הנשיאה הנבחרת דילמה רוסף (56% מהקולות בסיבוב השני בבחירות 2010 ו- 52% מהקולות בסיבוב השני בבחירות 2014), הודחה באוגוסט 2016 על ידי רוב פרלמנטרי שהאשים אותה בעבירות חוקתיות בהקצאת תקציבים ללא אישור פרלמנטרי. המערכת הפוליטית הברזילאית הייתה (ועודנה) מאוד מושחתת. במהלך שנות שלטון מפלגת העובדים (2003-2016) הלך והתברר שתמיכתם של חברי פרלמנט שונים נקנתה לא פעם באמצעות תשלומי שוחד. באווירה ציבורית של ניקוי אורוות הודחה רוסף וההאשמות נגדה הועברו לחקירה פלילית. לאחר בדיקה ממושכת לא נמצאו בהן שום ממש, אך הממצאים לא החזירו את גלגל ההדחה לאחור. בדיעבד, מתברר שהרקע שזירז את הליך הדחתה היה האישור שנתנה רוסף לפרקליטות לחקור חברי פרלמנט מכהנים שהיו חשודים בשחיתות, מה שהמריץ חלק מחברי הפרלמנט שעד אז תמכו בממשלה, לעבור לשורות האופוזיציה. בברזיל משטר נשיאותי שמאפשר לפרלמנט להדיח נשיא\ה נבחר\ת רק ברוב מיוחד ותחת האשמה פלילית פורמלית. במקומה של רוסף עלה לנשיאות מי שהיה סגנה, מישל טמר, איש ימין שהיה שותף מטעמים אופורטוניסטים לקואליצית השמאל של רוסף. טמר שלט עד לסיום הקדנציה ב- 2018 ובמהלך שלטונו הדיח מעמדות מפתח במנגנון המדינה בעלי תפקידים שנחשדו כתומכי מפלגת העובדים של לולה ורוסף.


לקראת בחירות 2018, המנהיג הפופולרי של מפלגת העובדים, והנשיא לשעבר שתי קדנציות, לולה דה סילבה הופלל (נתפר לו תיק) על ידי פרקליטים בכירים בעסקת שוחד, ועקב כך נפסל מהתמודדות בבחירות. מפלגתו לא הצליחה להציג מנהיג פופולרי חלופי והייתה נתונה למתקפה תקשורתית רבתית בדבר השחיתות שפשתה גם בה. נוכח פיצול רבתי בין מועמדים שונים, ניצח לאחר שני סבבי בחירות ז'איר בולסונארו, איש ימין קיצוני ללא בסיס מפלגתי משמעותי, אשר הצליח לבנות לעצמו דימוי של מועמד "לא-פוליטיקאי". במקביל, בסופו של הליך משפטי ארוך, הורשע לולה ונכנס למאסר. רק לאחר ישיבה של שנה וחצי בבית הסוהר דלפו שיחות מוקלטות בהן התברר שסרג'יו מורו, השופט הפופולרי באחת מפרשיות השחיתות הגדולות של ברזיל סחט הודאות מנאשמים אחרים על מנת להפליל את לולה ואף הפעיל והנחה אנשי תביעה על מנת לגרום למעצרו, הרשעתו ומאסרו, תוך הפרה בוטה של הליכים חוקיים ופגיעה בזכויות הנאשם. בינתיים, לאחר ניצחון בולסונארו, השופט מורו מונה לשר המשפטים בממשלתו. נושא הדגל שלו כפוליטיקאי היה הסרת מכשולים לרכישה ואחזקת נשק בידי אזרחים. חשיפת הפעולה המאפיוזית של השופט לשעבר מורו, הביאה לפתיחה מחודשת של ההרשעה של לולה, אשר בסופו של דבר בוטלה והוא שוחרר.


השלטון של בולסונרו התאפיין בהתנגשות מתמדת בין הסמכויות של הממשלה הפדרלית וממשלי המדינות המרכיבות את ברזיל ובהסתבכויות אף ביחסי הסמכויות שבין משרדי הממשלה השונים, מה שגרם להתפטרויות שרשרת של שרים. במנגנון המדינה בוצעו "טיהורים". לא רק פיטורים של אנשי מפלגת העובדים ושמאלנים אחרים, אלא גם של כל מי שלא יישר קו עם הקו הפוליטי הימני קיצוני של בולסונארו. מדינות ומוסדות שלא יישרו קו, סבלו מהתנכלות תקציבית ומחתירה תחת סמכויותיהן. האוניברסיטאות הציבוריות סבלו קשות מקיצוצים והתנכלויות. אלה השייכות למדינות השונות הצליחו להדוף את הפגיעה בחירות האקדמית שלהן. האוניברסיטאות הפדרליות, אשר שגשגו תחת שלטונם של לולה ורוסף וקידמו את הכניסה של המוני סטודנטים דור ראשון להשכלה אקדמית, ספגו מכה קשה ומשולבת של קיצוצי תקציבים, ביטול מלגות לימוד (מה שגרם לעשרות אלפי סטודנטים ממשפחות עניות לוותר על הלימודים) ופיטורי מרצים המזוהים עם מפלגת העובדים. במוסדות השכלה פרטיים היו פיטורים המוניים של מרצים שמאליים או של מי שרק העזו לבקר את גלי הפיטורים הלא ענייניים. קבוצות סטודנטים מתומכי בולסונרו הנהיגו הקלטה של מרצים לצורך הלשנה על דעותיהם הפוליטיות\הפילוסופיות\מידת אמונתם הדתית ואף בשל התעקשותם על טענות מדעיות כגון האבולוציה.... הקלטות אלה שימשו לעתים לצרכי פיטורים.


חשיפת הקנוניה להפללת לולה ביחד עם המדיניות חסרת האחריות בתקופת הקורונה וההתנגשות התכופה שלו עם מושלי מדינות ועם שרים בממשלתו גרמו להצרה משמעותית בבסיס הפוליטי של בולסונארו. חלק מבעלי בריתו נטשו אותו. במקביל הוא טיפח תנועת המונים, שבחלקה נשענת על כנסיות אוונגליסטיות ועל תומכי אחזקת הנשק כפיתרון לבעיות הפשע. תנועתו כוללת גם כנופיות חמושות שלא מהססות לנקוט באלימות פוליטית. בכל מקרה, החזרה של לולה לזירה הפוליטית האלקטורלית, הפעם בברית מאוד רחבה הכוללת, בנוסף לשמאל, גם חלק מהפוליטיקאים ומפלגות הימין שהיו בעבר ממתנגדיו, הציבה אתגר רציני לבולסונארו. לולה ומפלגתו התגברו על הטינה והמחלוקות עם פוליטיקאים אשר היו שותפים להדחתה של רוסף ולרדיפת המפלגה. כך הם הצליחו לגבור בבחירות על הגיוס המסיבי של חלקים ממנגנון המדינה מצידו של בולסונארו.


מה ניתן ללמוד מהמקרה הברזילאי לעימות הקיים אצלנו?

אולי שיש צדק בחלק מטענות הליכוד שאין לפסול מועמדים ונבחרי ציבור על סמך האשמות בפלילים. יש צורך למצוא מנגנונים מאזנים ביו המנדט הנובע מבחירה דמוקרטית בקלפי לבין המצב המשפטי. אין סיבה שחקירה או משפט תלוי ועומד יגרמו להדחה או פסילה של פוליטיקאי. כך גם לגבי הרשעה קודמת (מקרה דרעי). הציבור הבוחר, אשר בפניו המידע המלא על הרשעות המועמד\ת, הוא היחיד שרשאי להחליט אם לתת את קולו או לא. מאידך, ברור שמי שמורשע ואמור לשאת בעונש לא יכול לכהן בכהונה ציבורית במהלך הנשיאה בעונש.


מה עוד?

המאבק לדמוקרטיה לא יכול לדלג על תמיכת רוב העם וחייב להישען עליה. לולה הצליח למנוע את בחירתו מחדש של בולסונארו, שקרוב לודאי והייתה מביאה לחיסול רוב המנגנונים הדמוקרטיים, כיוון שמסע הבחירות שלו לא נסב רק על שאלות תיאורטיות של דמוקרטיה וחירויות ליברליות (לולה ומפלגתו מכבדים זכויות אזרחיות ודמוקרטיה, אך אינם ליברלים בהשקפתם אלא סוציאליסטים). מסע הבחירות שלו עסק לא רק בעוול שנגרם לו אישית, לא רק בפגיעות של בולסונארו בדמוקרטיה הברזילאית, אלא בפגיעות בחיי היומיום של האזרחים, בזכויות ובמצב הכלכלי של המוני הברזילאים. כמו כן, לולה ומפלגתו הצליחו להתגבר על הטינה בשל ההדחה מהשלטון באמצעים פסולים ומזוהמים ולהושיט יד לחלק משותפי הקנוניה של 2016 אשר שנות בולסונארו האיומות הספיקו ללמדם לקח. בכל זאת, המאבק בברזיל רחוק מאוד מלהסתיים. לבולסונארו הצביעו בסיבוב השני כמעט 49 אחוז. יש לו מאחזים רציניים בפרלמנט, בקרב מושלי מדינות, במנגנון המדינה, ובמשטרה. יש לו גם כנופיות חמושות ויש לו את האהדה של מגזרים חברתיים אשר סבורים שיש לו פיתרונות למצוקות ולצרכים שלהם.


בחזרה למציאות בישראל. אני שותף לתפיסה שהמדיניות של הממשלה הנוכחית בישראל, כולל הרפורמה המשפטית המוצעת, מסכנת חירויות דמוקרטיות ויש להיאבק נגדה. אבל, אני לא סבור שיש לדחות אוטומטית את כל מרכיבי הרפורמה או את כל הטענות המושמעות כנגד המערכת הקיימת. דווקא כדי לעמוד על הדברים העקרוניים ביותר להגנה על חירויות דמוקרטיות, ראוי לדעתי להציע תיקונים מסוימים. מנקודת מבט דמוקרטית חשוב שהמערכת המשפטית לא תתערב בפסילת נבחרי ציבור, אלא באופן מינימלי, רק בזמן בו הם מורשעים ואמורים לשאת בעונש. לדעתי, כדאי גם לבחון תיקונים משמעותיים אשר יאפשרו כניסה לקומות העליונות של מוסדות קורפורטיביים אשר הרכבם עדיין מאוד רחוק מלשקף את המגוון האתני והחברתי של ישראל.


מעבר לכך, בהסתכלות רחבה גם על התהליכים של ההיסטוריה הישראלית הצעירה, ראוי לבחון את הקושי המבני לשמר מערכת כללים דמוקרטית-ליברלית המופעלת רק על חלק מהאוכלוסייה הנתונה לשלטון ישראל. הטענה של חברי הקואליציה הנוכחית לפיה הממשלה הנבחרת בישראל צריכה לקבל סמכויות מלאות ופחות נתונות לביקורת שיפוטית ("משילות") כי זו המשמעות של דמוקרטיה, היא מגוחכת כאשר מדובר ב"משילות" לגבי טריטוריות הנתונות לריבונות צבאית ישראלית, אשר רוב תושביהם אינם זכאים לבחור ולהיבחר. אין חצי דמוקרטיה. שום החלטה ישראלית שחלה על אוכלוסייה חסרת זכויות פוליטיות מלאות, האוכלוסיה הפלסטינית במזרח ירושלים או בגדה המערבית (יהודה ושומרון), איננה משום נקודת מבט החלטה דמוקרטית.


מאת: פרופ׳ חררדו לייבנר

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: היסטוריה כללית

הדוא"ל שלי: leibner@tauex.tau.ac.il





Comments


bottom of page