top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ׳ אורית נוטמן שוורץ וד״ר נורית צימרמן

הזמן השחור: טראומה, חידלון, מחאה


 

בחיבור קצר זה אנחנו מבקשות להתחיל ולהתמודד עם ההיבטים הרגשיים הכרוכים בחיים בחברה שעוברת שינוי משטרי. האם הסיטואציה הנוכחית היא אירוע טראומטי? אנחנו כותבות על פחד מפני הכחדה, על האירועים הנוכחיים כמשחזרים טראומות קודמות, על חוסר אונים ועל התקווה שבמחאה למול כל אלה.


* * *


פתאום מישהו, באחת מקבוצות הוואטסאפ של המחאה, כתב שהוא חושב שהוא סובל מסימפטומים של טראומה. אחת השיבה שלא ישנה בלילות, אחרים התוודו על דכדוך עמוק, דיכאון, חוסר סבלנות, והיאחזות בעשייה כדי שלא ליפול לייאוש מוחלט. האם סיטואציה פוליטית קיצונית, שינוי משטרי אולי, היא אירוע טראומתי? איך אמורים להרגיש, להתנהג ולהתמודד למול המציאות החדשה הנרקמת לנגד עיננו בקצב מסחרר. לא אחת מזכירים את המונח ״דוקטרינת ההלם״. הצעות החוק ניתכות בזו אחר זו; פסקת ההתגברות, מינוי שופטים, סגירת תאגיד השידור ״כאן״, הפרדה בין נשים לגברים, ביטול אירועי תרבות בשבת – כולן מותירות את האזרחית או האזרח הקטן משתאים, לא מאמינים, מפוחדים, חסרי אונים, ובה בעת, בחנות, בכיתה, במקום העבודה, לעיתים גם בתוך הבית, אחרים רואים במתרחש ברכה והצלחה.


פחד מפני הכחדה מלווה לאחרונה רבים, לאור המהפכה המשטרית המרחפת מעל ראשינו ונראית קרובה מתמיד. פחד מפני מחיקת הזהות, עולם הערכים הליברלי, פחד מפני השמדה מהדהד אצל רבים, ארועי ״טראומה נבחרת״ (מלחמות, שכול, טילים, רצח רבין, פיגועים) שהוטמעו בכל אדם החי במקום הזה. בעבר, פחד זה תועל ליצירת סולידריות, במיוחד בהקשר למאבק לקיומה של המדינה. אשליה זו התנפצה זה מכבר וקיבלה תפנית חדה לאחר שתת קבוצה אחת מפנה עורף ויוצרת חומה מפני חברתה - הקבוצה האחרת, בין דתית ובין לאומית. כך שהאויב מבחוץ התחלף לאויב מבית. ולמרות זאת במשך שנים החברה הישראלית הצליחה ליצור אשליה חדשה של דו קיום.


שיר הילדים הידוע ״עוגה עוגה״ שסייע לכולנו ליצור מעגל אחד וסגור הוחלף בשיר ״שבט אחים ואחיות״ הידוע של הנשיא לשעבר רבלין - שיר שיותר מאשר העצים את החיבור, חיזק את הזהות הפרגמנטרית של 12 השבטים. כך שהסדקים שכבר היו כאן פעלו לאט בשקט ובבטחה, מחלחלים ומפרקים את האשליה שכולנו עם אחד.


הזמן השחור הפוקד אותנו עכשיו מעצים את חווית רעידת האדמה ואת הפחד מחדלון ואף שהכתובת על הקיר ואנו יודעים שכולנו חיינו במשך שנים על פתחו של הר געש - הלבה הזורמת עכשיו לכיוון מרגלותיו מעצימה את חווית ההכחדה. הפחד מדיקטטורה משחזר חויות קשות של ניצולי שואה, של אלו שברחו ממשטרים אפלים ושל אלו שנרדפו ושחוו חויות רדיפה שאפיינו את חייהם הם או אלו של הוריהם או של דורות קודמים רבים. בבחינת טראומה רב דורית. כך לא רק שהטראומה הקדמונית צפה ובועטת, משתחזרת ומאימת - הדבק, שמונע על ידי קיומו של אויב מבחוץ, לא קיים - לא מתאפשר לחזור למדורה או לומר שטוב למות בעד ארצנו - להיפך, הפחד והאימה מחפשים מזור בדמות אסקפיזם, הגירה, וניסיון - בתקוה שלא נואש - לצאת למחאה. להשמיע קול לפני ההשתקה. להשמיע קול שלא נאמר אחר כך שעוד הייתה תקווה.


ובעיקר, השתתפות במחאה מאפשרת להתמודד טוב יותר עם חוסר האונים של כניעה - מאפשרת לצאת ולהצטופף עם המוכרים והדומים ולהרגיש שליטה ולו חלקית בחווית הכאוס ובפחד המציפים, שעוד רגע הלבה תמית גם אותנו. ההשתתפות במחאה היא ניסיון לכתוב סוף אחר למציאות שכבר נכתבה על ידי הסופר הצרפתי מישל וולבק בספרו כניעה, ולחפש מנהיגות או אב גדול שיחזיר את הסדר על כנו. את היכולת לחשוב ולהכיל את הסבל של איש ושל רעהו כך שנצליח להיפרד מתחושת הכח הכל יכול ותחושת ההרס ואין האונים ולאפשר יכולת להכיל את האחר. הכלה ואיזון, במקום איון, יאפשרו להתעורר מחלום הבלהות הזה למציאות בה ממשיכים דרך חיפוש מתמיד המאפשר ליצור תקוה ועתיד.



פרופ׳ אורית נוטמן שוורץ, ביה״ס לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר

ד״ר נורית צימרמן, ביה״ס למשפטים, המכללה האקדמית ספיר, הפקולטה למשפטים, תל אביב (מרצה מן החוץ)


מאת: פרופ׳ אורית נוטמן שוורץ וד"ר נורית צימרמן

מוסד אקדמי: המכללה האקדמית ספיר

תחום המחקר שלי: מדעי החברה ומשפטים

הדוא"ל שלי: nourit@nyu.edu, orits@sapir.ac.il


Commenti


bottom of page