top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' דפנה הקר ופרופ' יעל השילוני-דולב

המחנה הליברלי מתפשר על ערכיו יותר מדי, זה לא יכול להימשך


 


בימים האחרונים המילה "פשרה" מרחפת באוויר כמילת קסם. שני המחנות צריכים להתפשר, ואז ייפתרו כל בעיותיה של מדינת ישראל. הקשבה למלל הרב שעוטף את המילה "פשרה" מלמדת כי הנחת המוצא של רבים היא שעד לבליץ החקיקה הפרוע של הקואליציה, חי המחנה הליברלי בדמוקרטיה מלאה המשקפת את ערכיו, ועתה הוא צריך להתפשר כדי להגיע לעמק השווה עם המחנה השני.


אבל האמת היא שהמחנה הליברלי מתפשר כבר 75 שנים. שלוש פשרות ענק התחוללו בשנותיה הראשונות של המדינה: ההסכמה שלא תהיה הפרדת דת ומדינה, ושהדת היהודית שתחלוש על חיינו תהיה דווקא זו שמייצג הזרם האולטרה־אורתודוקסי, שהוא הזרם הכי אנטי־ליברלי מכל זרמי היהדות; וההסכמה לחלוקה לזרמים בחינוך. חלוקה שהכירה בחינוך אידאולוגי של צד אחד, הצד הדתי, ואילו החינוך הממלכתי אמור היה להיות "כללי". אלא שבפועל נוצר תהליך שבו מצד אחד החינוך הממלכתי רווי בתכנים דתיים ולאומניים שמותווים על־ידי משרד חינוך שלרוב נשלט על־ידי שר לא ליברלי, ומצד שני תכנים ליברליים והשכלה שמקנה כלים בסיסיים להשתלבות בחברה מסומנים כ"פוליטיים" ואסורים.


בהמשך, מה שהתחיל כהסכמה לתמיכה בקומץ תלמידי חכמים התפתח לפשרה נוספת, הרת־גורל, שלפיה הציבור הליברלי תומך כלכלית בציבור החרדי, למרות שמדובר בציבור אנטי־דמוקרטי עם שיעורי ילודה גבוהים לאין שיעור משאר האוכלוסייה. ציבור זה טוען לתרומה מיסטית שאינה מתיישבת עם הגיון רציונלי ודמוקרטי המחייב לתרום בשירות צבאי או לאומי, ביצרנות, ובתשלום מס הכנסה. הפשרה הרביעית המודחקת, כוללת את הנכונות של הציבור הליברלי לעצום עיניים חזק כדי שלא לראות את העוולות האנטי־דמוקרטיות הנעשות על בסיס יומי לפלסטינים, ונכונות לממן את ולהגן על מפעל ההתנחלויות למרות אי־חוקיותו ורמיסת זכויות האדם הבסיסיות שהוא כולל.


שנים רבות היה המחנה הליברלי שבוי באתוס "אחדות העם" שחייב פשרות רק מהצד הליברלי, בטיעון ה"סטטוס־קוו" המופרך ובשקר של "העגלה הריקה" שלפיו רק לדתיים יש ערכים שהם לא יכולים לוותר עליהם. מאוחר יותר, שלטון הימין הפריט את המדינה לדעת, והביא לליברלים עושר משכר. רבים יכלו להרשות לעצמם רמת חיים גבוהה משל הוריהם, ולציבור גדול התאפשרו חיים נוחים בבועה סוציו־אקונומית, שלא מהווים מצע מדרבן למעורבות פוליטית ולמאבקים ערכיים. גם הכיבוש המתמשך והפלסטינים הרבים שלא נטשו את רעיון השיבה עשו את שלהם, ורבים נטשו את רעיון השלום, או גרוע מכך הפכו לשותפים לתפיסות של עליונות יהודית ולרווחים שנלוו לכיבוש שמקורם, בין היתר, בתעשייה הביטחונית ובחלק לא מבוטל מההייטק.


הפערים הגדולים שיצר הליכוד והעומד בראשו, ביחד עם עוולות הכיבוש הרעילו את המחנה הליברלי פנימה, והפכו את רובו למחנה אדיש ונהנתן, שלא מתרגש מסבלם של אחרים. הליברלים המציאו כמה מסלולים עוקפים לרעות החולות, כמו נישואים אזרחיים בקפריסין ואישור רפואי להורדת פרופיל קרבי, או שירות ביחידות מודיעין שבהן לכאורה לא מלכלכים את הידיים. הליברלים השלו את עצמם שניתן להמשיך לעד לירות ולבכות, לכבוש ולהישאר דמוקרטיה ליהודים ולהניח שהצד השני עוד יראה את אור הליברליזם, יסחף על־ידי הפמיניזם וילמד להכיר בערך העבודה והפרנסה. זה לא קרה והמחנה הליברלי נאלץ להבין שלא רק שערכיו לא מנצחים, אלא שהם משמשים לצד השני תחמושת שקרית כדי להצדיק בדיוק את ההפך. כך קרה שהנהגה גזענית, שוביניסטית ומסיתה מאמצת לעצמה והופכת על ראשם מושגים כמו זכויות אדם, שוויון ודמוקרטיה, ומטבלת אותם בשמאלץ של אהבת אחים וערכיות.


המחנה הליברלי לא יכול להתפשר יותר מבלי לאבד את צלמו לדראון עולם. כבר יותר משבעה עשורים שהוא מתפשר על ערכים ליברליים בסיסים, צופה בקריסת האידאל של "חירות, שוויון, אחווה" ותורם לקריסה. אף מדינה דמוקרטית לא שולטת בעם אחר יותר מחצי מאה, לא מאפשרת דיני משפחה אזרחיים, ומממנת ציבור גדול שמסרב לתרום את חלקו למאמץ המשותף תוך הקרבת ילדיו לבורות ועוני. אין מקום לפשרה, הליברלים כבר לא מזהים את עצמם מרוב פשרות.


תורם של האנטי־ליברלים להתפשר ולשמר את המעטפת הדמוקרטית הדקיקה הקיימת, שמאפשרת את קיומה של מדינת ישראל. בלעדיה, הליברלים שיכולים יצילו את עורם מעבר לים, וכל השאר ישקעו. בלי הליברלים, קבוצה ענקית, משכילה ויצרנית, ישראל לא רק תהיה מקום חשוך, אלא תהיה בסכנה קיומית.

הבנת עומק הפשרות שהציבור הליברלי בישראל כבר עשה מאז קום המדינה חייבת להוביל להבנה שאם ההזמנה לבניית חוקה דמוקרטית לא תענה, או אם תצוץ 'פשרה' שמכווצת עוד את הדמוקרטיה הישראלית הרזה ממילא, הפשרה היא השארת המצב החוקתי הקיים על כנו. אסור לקנות שוב את 'אחדות העם' המזויפת, שבשמה הפכו כאן את המחנה הליברלי לחמורו של משיח.


המאמר פורסם לראשונה בגלובס


מאת: פרופ' דפנה הקר ופרופ' יעל השילוני-דולב

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן גוריון

תחום המחקר שלי: משפטים ומדעי החברה



Comments


bottom of page