top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' שאול קציר

השביתה שהצילה את הדמוקרטיה הגרמנית והשביתה שלא התרחשה

עודכן: 13 בפבר׳ 2023


 


תקציר: המאמר סוקר את הצלחת השביתה להצלת הדמוקרטיה הגרמנית במרס 1920 לעומת חוסר הניסיון לארגן שביתה דומה במצב דומה ביולי 1932 ואת הסיבות לכך שלא נעשה ניסיון דומה אז, ובכך מצביע על התנאים שהיו נחוצים אז להתגייסות עממית מוצלחת לעצירת השתלטות דיקטטורית. הדוגמאות מצביעות על כוחה של שביתה ועל חשיבות הפעולה המוקדמת והמאורגנת.


* * *


בבוקר ה-13 במרס 1920 כבשו חיילי חטיבת ״ארהרדט״ בפיקוד הגנרל פון ליטביץ (von Lüttwitz) את רובע הממשל בברלין והכריזו על פיזור הממשלה הדמוקרטית של גרמניה בראשות גוסטב באואר הסוציאל דמוקרט ומינוי וולפגנג קאפ (Kapp) לתפקיד הקנצלר. בישיבה לילית קודם לכן הרמטכ״ל בפועל של הצבא - הרייכסוור טען שלא יוכל להפעיל את כוחות הצבא שהיו בברלין כדי להגן בכוח על הממשלה הנבחרת נגד כוחות צבא גרמנים. זאת למרות שחטיבת ארהרדט לא היתה חלק מהרייכסוור, אלא יחידה רשמית למחצה של חיילים משוחררים שלחמו במלחמת העולם הראשונה. דרישת הממשלה לפירוק החטיבה ויחידות דומות שפעלו במדינה, בהתאם להתחייבות גרמניה בחוזה ורסאי, היתה אחת הסיבות המיידיות לנסיון ההפיכה, המכונה הפוטש של קאפ-ליטביץ. יחידות הצבא מחוץ לברלין גילו סימפטיה לקושרים.


ללא הגנת הצבא, ממשלת באואר ברחה דרומה, וקראה לשביתה כללית מלאה שזכתה לתמיכת ארגוני העובדים עוד באותו יום. למחרת ובימים הבאים הצטרפו עובדים רבים מכל רחבי גרמניה לשביתה שכללה בשיאה 12 מיליון עובדים (במדינה של 36 מיליון בגירים, בתקופה בה מרבית הנשים לא הועסקו). מרבית המדינה שותקה, במקומות שונים הופסקה אף הספקת החשמל, הגז והמים. הבירוקרטיה הממשלתית נקטה במדיניות שב והמתן ולא ביצעה את הוראות קאפ. לאחר יום נוסף החלה לתמוך בשביתה. ב-17 במרס התפטר קאפ מתפקידו כקנצלר והממשלה הנבחרת קיבלה לידיה חזרה את הסמכויות. אין ספק שהשביתה הנרחבת היתה הפעולה המרכזית שהובילה לכשלון ניסיון ההפיכה ולחזרת הממשלה הרפובליקאית. עם זאת, הפוטש נערך על רקע משבר עמוק של הרפובליקה הגרמנית שקמה שנה וחצי קודם לכן על חורבות הקיסרות עם הכניעה במלחמה. כישלון הפוטש לא הוביל לרגיעה, אולי אף להפך. עם זאת השביתה אפשרה את הצלת הרפובליקה ששרדה שלוש שנים נוספות של משבר, עד שזכתה להתייצבות. אמנם בדיעבד אנו יודעים שהמשבר הכלכלי הגדול של 1929 ניפץ יציבות יחסית זו וגרם לנפילת רפובליקת ויימר, אבל במבט מאמצע שנות העשרים נראה היה שהרפובליקה הגרמנית עולה על דרך שתאפשר את כינונה ארוך הטווח של דמוקרטיה במדינה.


מצב רפובליקת ויימר היה קשה הרבה יותר ביולי 1932. באין יכולת ליצור רוב פרלמנטרי מאז ספטמבר 1930, ממשלת גרמניה שלטה באמצעות צווים נשיאותיים שהחליפו את החקיקה ברייכסטאג. הממשלה החדשה בראשות איש הימין פרנץ פון פאפן (Pappen) ובהובלתו של שר ההגנה הגנרל קורט פון שלייכר (Schleicher) פעלה לכינון משטר אוטוריטרי קבוע, נשיאותי ואנטי-דמוקרטי הנשען על הצבא. ב-20 בחודש הנשיא, איש הימין הקשיש הגנרל הינדנבורג, הוציא לבקשת הממשלה צווים לפיזור ממשלת פרוסיה ולהעברת סמכויותיה לממשלה המרכזית של הרייך הגרמני, בהן השליטה על המשטרה, שהיתה תחת סמכות מדינות המחוז ולא של ״הרייך״ כולו (בדומה למצב במרבית המדינות הפדרליות). פרוסיה היתה לא רק החשובה במדינות המחוז הגרמניות אלא היוותה למעלה משלוש חמישיות מגרמניה כולה, וכללה את ברלין ואת אזורי התעשייה המרכזיים במערב המדינה. בפרוסיה שלטה לאורך כל תקופת הרפובליקה ממשלה של המפלגות המרכזיות התומכות ברפובליקה הדמוקרטית בראשות הסוציאל דמוקרטיים. אולם מאז הבחירות ללנדטאג (הפרלמנט האזורי) של מאי, היתה זו ממשלת מעבר חסרת רוב פרלמנטרי. רוב מושבי הבית נחלקו בין מפלגות אנטי-דמוקרטיות: הנאצים מצד אחד והקומוניסטים מהצד השני. פיזורה של ממשלת פרוסיה הייתה על כן מכה אנושה לכוחות הדמוקרטים בגרמניה. אולם בשונה מממשלת באואר 12 שנה קודם לכן, ממשלת בראון לא קראה לשביתה או להתנגדות עממית למהלך. היא הסתפקה בפניה לבית המשפט העליון נגד חוקיות המהלך. בית המשפט לא הסכים להוציא צו מניעה זמני. שלושה חודשים אח״כ הוא פסק שפיזור ממשלת המחוז לא היה חוקי, אך לא השיב לה את כוחה בפועל. ספק אם פסיקה חדה יותר בשלב מאוחר זה היתה משיבה לממשלה את סמכויותיה. יש היסטוריונים הרואים בהשתלטות ממשלת הרייך – ״ההפיכה של פרוסיה״ את הצעד המסמל את סופה של הדמוקרטיה הגרמנית, אף שקשה להצביע על מועד אחד שבו המדינה פסקה להיות דמוקרטיה. הוא גם סייע, חצי שנה אחר כך, להשתלטות הנאצים על המדינה.


בשנות החמישים והשישים ביקרו היסטוריונים בחריפות את בראון וחבריו על כך שהחמיצו את ההזדמנות האחרונה לפעול כדי להציל את המבצר האחרון של הדמוקרטיה הגרמנית באמצעות קריאה לשביתה כללית ואף להתנגדות פיזית. או לפחות ״להציל את התודעה הדמוקרטית מהקריסה הפסיכולוגית והמוסרית של הכוחות הרפובליקאים״, כפי שכתב אחד הבכירים שבהם. אולם היסטוריונים מאוחרים יותר הצביעו על כך שההחלטה היתה הרבה יותר מורכבת ושהאפשרויות שנותרו בידי תומכי הדמוקרטיה היו מוגבלות. התנגדות אלימה נועדה לכישלון. הרייכסוור תמך בברור בנשיא ובממשלת פאפן והיה נכון להפעיל את נשקו מול אזרחים ומול המשטרה הפרוסית. סביר שהתנגדות אלימה היתה מובילה להקמת דיקטטורה צבאית מלאה לפחות לתקופה (בדיעבד ידוע שהיתה עדיפה על דיקטטורה נאצית, אבל אלו לא היו שתי האפשרויות היחידות בקיץ 1932).


ניסיון לפתוח בשביתה כללית היה גם הוא בעייתי. תנועת העובדים בגרמניה לא הייתה חזקה כמו שתים עשרה שנה קודם לכן. שיעור אבטלה של למעלה מעובד אחד מכל ארבעה החליש מאד את האיגודים המקצועיים שדאגו בראש ובראשונה למקומות עבודה. בנוסף סבלו ארגוני העובדים מפיצול בין הסוציאליסטים לקומוניסטים שהתנגדו לדמוקרטיה וכלל לא היה ברור שיתמכו בשביתה. גם הצטרפותם של הפועלים עצמם לאור החשש למקומות עבודתם והאלימות שהצבא עלול היה להפעיל לא היתה ברורה. מעבר לכך בתסריט סביר שביתה היתה מובילה למהומות. היו תגרות כולל שימוש בנשק חם בעקבות השביתה של 1920, ב-1932 תגרות רחוב היו דבר שגרתי למדי בעיקר בין נאצים לקומינסטים. התגובה של הצבא למהומות היתה צפויה להיות חריפה. במצב זה גם הנאצים היו עלולים להתערב ולנצל את המצב כדי להשתלט על המדינה ולהבטיח לכאורה את יציבותה. בתרחיש מעט שונה, שביתה כללית היתה מובילה את הימין האוטוריטרי שבממשלה לברית עם הנאצים שהיתה מובילה לדיקטטורה בראשות היטלר, כמו שהתרחש בפועל חצי שנה מאוחר יותר.


ההשוואה לשביתה מול הפוטש של קאר, שהועלתה מאז שנות השלושים במקור כהצבעה על קוצר הראיה של ההנהגה הסוציאל דמוקרטית ב-1932, מצביעה גם על הבדלים חשובים בין שני המקרים. ההפיכה נגד ממשלת פרוסיה נעשתה לכאורה בהתאם לחוקה ולא בניגוד לה. אף שנפסלה בדיעבד, היה קשה להסביר את חוסר החוקיות לציבור. מעבר לכך הממשלה הפרוסית כבר היתה ממשלת מעבר מקרטעת. על כן הקריאה לשביתה, אם היתה מתרחשת, לא היתה ברורה כמו ב-1920 שבה נעצרה הפיכה צבאית נראית לעיין. במצב זה היה קשה לקרא להתגייסות המונית שכללה גם סיכון חיים. גם היה קשה לדעת שזו ההזמנות האחרונה, עשרה ימים לפני מועד בחירות כלליות לרייכסטאג (שהתבררו אח״כ כניצחון הגדול של הנאצים). על כן היסטוריונים היום נוטים להבין את החלטת בראון ושותפיו להישאר פסיביים.


* * *


הבחינה ההיסטורית השטחית של השביתות ברפובליקת ויימר לשמירת הדמוקרטיה שהצעתי כאן מספיקה בכדי להבין שאלו ארועים שתוצאותיהם נבעו מתוך פעולות שנעשו בהקשרים היסטוריים מורכבים ולכן שיעילות כלים שונים תלויה בהקשרים הספציפיים בהם הם מופעלים. זה כמובן מסר ידוע ומקובל במחקר ההיסטורי. אבל אולי אפשר בכל זאת להצביע על שלוש מסקנות שנכונות גם להקשרים היסטוריים אחרים. ראשית, כוחה של פעולה עממית נרחבת ונחושה ושל שביתה ברור. הבעיה המרכזית ב-1932 היתה שהסיכוי לקיומה היה קטן. שנית הדבר מראה שהדמוקרטיה זקוקה לבסיס רחב של גורמים בעלי כוח הנכונים להאבק על שמירתה. שלישית אפשר ללמוד מכך שחשוב לפעול להגן על הדמוקרטיה בשלב מוקדם בו יש לכוחות הדמוקרטיים בסיס כוח ויכולת פעולה. למזלנו, זה המצב בישראל היום.



קריאה מומלצת:

Kolb, Eberhard. The Weimar Republic. translated by P. S. Falla and R. J. Park, 2nd ed., London: Routledge, 2005.


מאת: פרופ׳ שאול קציר

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדעי הרוח

הדוא"ל שלי: skatzir@post.tau.ac.il


Comentarios


bottom of page