כדי לקום לתחייה, השמאל צריך לדעת לספר סיפור טוב יותר
ההפגנות מסתפקות כרגע באמירות כלליות על דמוקרטיה, אך עליהן לצאת מאזור הנוחות ולפנות לדרך חדשה
"המיתוס הוא בימין" קבע המבקר והתיאורטיקן רולאן בארת בשנות ה–50, ונדמה שמאז לא הרבה השתנה. המיתוס הוא סיפור קדמוני שצובע את ההווה בצבעי הנצח ונותן לו משמעות חזקה. בזירה המקומית ניתן לחשוב, למשל, על מיתוס העם הנבחר והמיתוס שצמח ממנו, הלוא הוא מיתוס היהודי הנרדף לעד, שקם לבסוף על הורגיו וכובש את הארץ. בארת הכריז על עצמו כמיתולוג, כלומר מי שלוקח על עצמו את משימת פענוח המיתוסים והמניפולציות המעורבות בהם. ואולם המיתולוג, לדבריו, נותר בודד: הוא לוקח מרחק מהחברה כדי לאבחן אותה, אבל אינו שותף לה ולמעשיה. הוא אינו מסוגל לקחת חלק פעיל בחברה, ויכולת ההשפעה שלו עליה נותרת נמוכה.
מאות ואלפי טורי פרשנות ניסו, ועודם מנסים, לחשוף את המיתוסים העקשניים של החברה הישראלית. אך לא רק שהמיתוסים אינם נחלשים בעקבות הביקורת, אלא הם אף מתחזקים. המיתוסים נישאים על גבי מנהיג, מין חלילן מהמלין, שמוליך את נתיניו העיוורים לאבדון, ואילו הם בתמורה סוגדים לו. מהו סוד הקסם שלו, תוהים המיתולוגים. הוא מכשף את קהלו, משלהב אותו, משחק בשיח זהויות מסוכן ופלגני ולוחץ על כפתורי השנאה והפחד - כל זה נכון, אבל חלקי. האמת היא שנתניהו נותן לקהל סיפור טוב, כפי ששום מנהיג אחר לא השכיל לעשות בעשרות השנים האחרונות. הוא אינו ממציא סיפור חדש, אלא נשען על המיתוסים הקיימים של החברה, מתאים אותם להווה וטוען אותם באנרגיה רעננה. לכן כל מי שניסה לחקותו נכשל: מול אשף מיתוסים, אין טעם לספק גרסה חיוורת של אותו המיתוס. גם הניסיון לבטל את המיתוס כאי־רציונלי נכשל, שכן אל מול המיתוס, הלוגוס נסוג. רק נשק אחד נותר: להציב מיתוס נגדי שיסחף את העם.
בשנות ה–90 היה לשמאל מיתוס נגדי שכזה: מיתוס השלום. המיתוס הזה משך קבוצה גדולה באוכלוסייה ונתן לה תקווה וכוח. אך מיתוס השלום נרצח בפעם הראשונה בנובמבר 1995, ובפעם השנייה, במעין וידוא הריגה, באינתיפאדה השנייה. נהירתם של "מאוכזבי שמאל" לעבר הימין בתקופה ההיא יכולה להיות מוסברת רק דרך המיתולוגיה הישראלית. מיתוס השלום נחשף במערומיו, התגלה כמיתוס ותו־לא, ולכן נסוג והתפוגג; ולעומתו מיתוס היהודי הנרדף־אך־החזק השתרש בקרב חוגים נרחבים, והצליח בהדרגה לחסל כמעט כליל את השמאל. כל שנותר בפוליטיקה הישראלית הוא גרסאות רכות או קשות של מיתוס הנרדף־חזק - וכאשר קיימות כמה גרסאות של אותו המיתוס, מי שמנצח הוא זה שמציג את הגרסה המרהיבה והמשכנעת ביותר שלו, מגלם את המיתוס בעצם ישותו, בעצם מעשיו. נתניהו הוא לפיכך המנהיג המושלם בתנאים המיתולוגיים הנוכחיים של החברה הישראלית, וככל שירדפוהו כן יפרוץ. הרדיפה היא חלק מהמיתוס.
דווקא המשבר הנוכחי נותן תקווה לעלייתו של מיתוס חדש. שכן לעתים המיתוס מגיע לשיא כל כך קיצוני, עד שהמנגנון שעומד מאחוריו מתגלה במערומיו, ולא ניתן להחזיק בו עוד. המופעים האחרונים של מיתוס הנרדף־חזק הם גרוטסקיים כל כך, עד שהם מצליחים ללכד נגדם מאות אלפי מפגינים. הנרדף מתגלה בשיא עוצמתו ותחבולותיו, כך שהוא אינו יכול עוד להחזיק במתח העדין בין החלש והחזק, ומתגלה כבריון מן השורה. אמנם, למוחים אין עדיין מיתוס חלופי באמתחתם, אבל הם מוטרדים מהמיתוס הקיים, וזהו הצעד הראשון, בתקווה שיבינו שלא רק נתניהו ודרעי רוכבים על גלי המיתוס, אלא החברה הישראלית־יהודית בכללותה, שבשם חולשתה המדומיינת מרשה לעצמה לרמוס את השונה ממנה.
האם ישכיל השמאל לנצל את ההזדמנות ולאמץ מיתוס אחר מזה שמציע הימין? ואם כן, מה יהיה מיתוס זה? שורה של מיתוסים פוטנציאליים עומדים לרשותו: מיתוס השלום הוא אמנם חבוט ושברירי, אך ניתן להרחיבו לשלום שאינו רק מדיני אלא גם חברתי: שלום עם כל יושבי הארץ. ובמקביל ניצבים מיתוסים משלימים, כמו שוויון וסולידריות, אבל גם כאן גדול הפיתוי להחילם רק על קבוצת היהודים. הגיע הזמן אם כן לפתח את מיתוס היהודי־ישראלי החדש, זה שמכיל את השונות הפנימית בתוכו, אך גם מסוגל לקבל גם שונות חיצונית, דווקא מכוח עוצמתו וביטחונו בזהותו.
היכולת לפתח מיתוס חדש כרוכה באפשרות לספר סיפור משמעותי, סוחף וקוהרנטי. סיפור זה אינו יכול לבוא יש מאין, שכן סיפור טוב הוא כזה שמתחבר לסיפורים קיימים, ויוצר יחד איתם מארג מיתולוגי מוצק ומשכנע. עד כה ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית אינן מצטיינות בשרטוט מיתוסים חדשים, ומסתפקות באמירות כלליות אודות חשיבות הדמוקרטיה, או מנסות לגייס לטובת המאבק את מודל צבא העם. אך הדמוקרטיה היא מיתוס אוניברסלי ומופשט מדי, ואילו הצבא תמיד יחזיר אותנו למיתוס הנרדף־חזק, מיתוס שבו לימין יתרון מובנה. כדי לקום לתחייה, השמאל צריך לדעת לספר סיפור טוב: חדש־ישן, רענן־קדמוני, סיפור שיתחבר למציאות המקומית אך גם יצבע אותה בגוון חדש. או־אז יתמלא השמאל בדבר שנשכח ממנו זה מכבר: תשוקה וארוס.
חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל תיאר את המיתוס חוצה התרבויות של הגיבור - זה שנקרא יום אחד לצאת מביתו כדי להציל את הסובבים אותו. בתחילה הגיבור מסרב, מתלבט ומהסס, ולבסוף הוא אוזר אומץ ויוצא למסע כדי להשיג את שיקוי החיים. ואולם זהו רק השלב הראשון, שכן לאחר שהשיג את השיקוי הוא מתפתה לרוב להישאר במקור הנביעה שלו, ללגום אותו לצרכיו העצמיים ולשכוח את משימתו. הגיבור צריך, אם כך, לא רק להשיג את שיקוי החיים, אלא גם לשוב ולהביאו לקרוביו ולעמו.
נדמה שרבים בשמאל חשים שמצאו את שיקוי החיים, אך לשיקוי שלהם אין דורש - אם מכיוון ששכחו את הדרך חזרה ממנו, ואם מכיוון שאת המסע הם ערכו לפני זמן רב, ומאז פג תוקפו של השיקוי. שהרי כמו ב"קוסם מארץ עוץ", עוצמתו של השיקוי אינה נובעת ממנו עצמו, אלא מהמסע אליו: מסע שהופך לסיפור, שאותו מספר הגיבור בשובו הביתה, ואת הסיפור הזה יש לשוב ולספר כל עוד יימצאו לו שומעים.
מיהם הגיבור או הגיבורה שלהם אנו ממתינים? ככל הנראה הם כבר יצאו לדרך מזמן, אבל עלינו לאותת להם שאנו בשלים לשמוע את הסיפור שלהם ולהתמלא בו. ברגע שנצא מאזור הנוחות של הסיפורים הישנים לעבר הלא־נודע, כבר יימצא המנהיג שיידע להביא לנו את שיקוי החיים. לשם כך אסור לנו להיבהל מכעס הימין או מדגלי פלסטין שמופיעים פה ושם בהפגנות. המיתוס החדש אינו יכול להתגונן אם הוא רוצה להישמע בפי כל. שלום, שוויון, סולידריות, אמנה חברתית חדשה, ניו דיל של המדינה עם אזרחיה - כל אלה, ביחד ולחוד, הם שיקויי חיים ראויים, אבל עליהם לקבל את הסיפור הראוי להם, כלומר הסיפור הראוי לנו ולתקופתנו. אין פה שאלה של מציאת קופירייטר מוצלח, אלא של קפיצת אמונה - שכן סיפור שמאחוריו אין מסע אמיתי הוא סיפור שלא יוכל לשכנע איש.
המאמר פורסם לראשונה בהארץ
מאת: פרופ׳ עירן דורפמן
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב
תחום המחקר שלי: מדעי הרוח
הדוא"ל שלי: edorfm@tauex.tau.ac.il