top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' עירד מלכין

כיצד התגוננה הדמוקרטיה הקלאסית מעריצות הרוב?


 


איך דמוקרטיה יכולה להגן על עצמה ממהרסיה ומחרביה שממנה יצאו? קל מאד להידרדר מדמוקרטיה (כאשר הכוח, "קרטוס" נמצא בידי ה"דמוס", העם) לאוכלוקרטיה (עריצות שלטון ההמון, האספסוף, ה"אוכלוס", מקור המלה "אוכלוסיה" בעברית). למי שהמציא את הדמוקרטיה, בני אתונה הקדומה, היה מענה. הם חששו מדמגוגים שיכלו להטות את הרוב באסיפת העם הריבונית עד כדי הצעות חוק מסוכנות לעצם המשטר הדמוקרטי. יש לזכור שדמוקרטיה איננה "מצב": זהו תהליך מתמיד שבו יש לשאוף ליתר דמוקרטיזציה ולהילחם בנסיגות ממנה.

אסיפת העם בדמוקרטיה האתונאית הייתה הגוף הריבוני לחוקק חוקים כרצונה בהצבעת רוב. מה בכל זאת הגן עליה משינויים שרירותיים בהחלטות רוב?


בראשיתה, נקטה הדמוקרטיה באתונה גירוש של משפיענים מסוכנים. בני אתונה יכלו להגלות, ללא משפט, איש ציבור למשך עשר שנים, מבלי שזה יאבד אזרחותו ונכסיו. אלא מה? מדובר במגבלה משמעותית: הגירוש היה מוגבל רק לאדם אחד מידי שנה וגם זאת רק אם היה מספר מינימום של משתתפים בהצבעה. אלה היו מעין בחירות שליליות: אדם היה רושם את שמו של המועמד להגליה על שבר חרס (אוסטרקון) וה"זוכה" הוגלה בתהליך שנקרא על שם החרסים, "אוסטרקיזמוס". אלא שמוסד האוסטרקיזמוס הדרדר למאבק בין פוליטיקאים שניסו לגרש זה את זה עד שהופסק לחלוטין.

אלא שלבני אתונה היה מוסד נוסף, וראוי שמי שנפשם חפצה בהגנה על הדמוקרטיה לתת עליו את הדעת. מדהים שכבר לפני 2500 שנים רמת התחכום והחוכמה בניהול מדינה לא היתה פחותה מזו של היום. החשש מ"עריצות הרוב" היה עצום. לפיכך פיתחו האתונאים אפשרות לתבוע את מי שמציע הצעות חוק מפוקפקות תביעת "נגד החוקים" (graphe paranomon) ("גרפה פרנומון"), כתב האשמה על אי-חוקיות. בניגוד לאוסטרקיזמוס, היתה זו האשמה פלילית.


מה היו אותם "חוקים" שאסור היה להציע הצעת חוק כנגדם? לאתונה לא היתה "חוקה" במובן המודרני, אבל כן היתה תפיסה של מערכת חוקים שהיא למעשה מה שאנחנו מכנים "משטר". לכאורה, עם הרוב באסיפת העם, דמגוג יכל היה לבטל את עצם הדמוקרטיה. אלא שאז כל אזרח רשאי היה לתבוע אותו על אי-חוקיות. יש לזכור שבניגוד לנו, התלויים בפרקליטות, לכל אזרח היתה שמורה "זכות עמידה" לתבוע כל אחד, כולל מדינאים, ולא רק לפרקליטות המקצועית כנהוג בימינו. מרגע הגשת התביעה, הצעת החוק מושעית עד לתום ברורה במשפט של ממש כנגד המציע.

לתביעות כאלה היו מגבלות: ניתן היה לתבוע בין אם עברה ההצעה באסיפה או לא, אלא שאז כל מה שנוגע לחוק (אפילו אם הצביעו בעדו) מושעה עד לתום הברור בבית משפט. את המציע ניתן היה לתבוע רק תוך שנה אחת, ואילו תביעה כנגד ההצעה עצמה לא היתה מוגבלת בזמן. למעשה, בית המשפט האתונאי (שהיה מורכב מאזרחים שנבחרו בהגרלה) פעל כמעין בית משפט עליון לערעורים על חוקים שאסיפת העם דנה או כבר החליטה לגביהם. בדמוקרטיה ללא מפלגות פוליטיות (פרט למצביאים שנבחרו בבחירות, כל משרות "הרשות המבצעת", כולל "שרי הממשלה", נבחרו בהגרלה) כל הצעות החוק היו "פרטיות". באתונה מקובל היה שנושא משרה רשמית, גם אם נבחר בהגרלה, היה עומד למעין משפט ציבורי לתת דין וחשבון (אותינה) על השנה בה היה בתפקיד. אבל מה עם דמגוגים שאינם נושאים בשום משרה אבל בכל זאת מסיתים את האסיפה להעביר חוקים לא לגיטימיים? בדמוקרטיה מודרנית אין מה לעשות נגדם; באתונה הם היו עומדים למשפט.

הנואם האתונאי המפורסם דמוסתנס סבר שכל זה לא מספיק. הוא שיבח את הנוהג הקיים בעיר-המדינה לוקריס: מי שמציע הצעת חוק חייב לעשות זאת לעמוד מול האסיפה וחבל מלופף סביב צווארו. במידה והחוק עבר—מה טוב. במידה ולא, מיד תולים אותו.


מאת: פרופ׳ עירד מלכין

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: היסטוריה כללית

הדוא"ל שלי: mediter@tauex.tau.ac.il





Comentários


bottom of page