top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' יצחק ששון

לא על הכלכלה לבדה: נטישה המונית של ישראלים היא סכנה מוחשית


 


גל של מחאות שוטף את המדינה מאז חשפה הממשלה את תכניתה לשינוי המשטר בישראל. לצד המחאה נשמעים בשיח הציבורי קולות הספק מאיימים ספק מבשרים על הגירה מישראל לחו"ל, כשהבולט בהם בשבוע האחרון הוא תום ליבנה, מייסד היוניקורן ורביט. למעשה, שתי דרכי הפעולה תואמות למודל של הכלכלן אלברט הירשמן, לפיו חברים בארגון או אזרחים במדינה החוששים מהרעה במצבם עשויים לנקוט באחת משתי פעולות - להשמיע את קולם במחאה כדי לשפר את המצב או לעזוב את המדינה. ככל שצעדי הממשלה יתקדמו ייתכן שישראלים רבים, ולא רק העשירים ביותר, יזנחו את המחאה לטובת האפשרות השנייה של עזיבה. השאלה כמה אכן יממשו זאת תלויה בגורמים רבים כגון כמה מצבם רע, האם הם רואים אפשרות לשינוי חיובי, האם עומדת בפניהם אפשרות לעזוב ואיזה מחיר אישי, פסיכולוגי, חברתי וכלכלי ישלמו על ההגירה לחו"ל.


מלבד הלבטים האישיים ניצבת כאן שאלה גדולה עוד יותר: האם ישראל תהפוך לראשונה ממדינה קולטת הגירה למדינה מייצאת הגירה? כדי לענות עליה ראשית יש להבין מה טבעו של המשטר אותו שואפת הממשלה לכונן ולבחון את דפוסי ההגירה במדינות שחוו שינוי משטרי דומה בשנים האחרונות. לבסוף, יש לקחת בחשבון את המאפיינים הייחודיים לישראל וכיצד נראית ונמדדת בה תופעת ההגירה. בהינתן כל אלו, האם צפויה עזיבה המונית של ישראלים לחו"ל והאם נדע זאת בזמן אמת?


רווחת בשיח הציבורי ההשוואה בין הממשלה הנוכחית למשטר פשיסטי, אך נכון יותר לראותה כחלק מתנועת הנאו-פופוליזם הגלובלי שנצפה בהונגריה, פולין, טורקיה ובמדינות נוספות ב-15 השנים האחרונות. בעוד שהפשיזם מתאר תופעה היסטורית ספציפית, הפופוליזם הינו קטגוריה אנליטית. יחד עם זאת, שתיהן חולקות רבות מן המשותף לרבות ההצדקה המוסרית לפעולות המשטר על בסיס "רצון העם", הפנייה למשטר סמכותני ודה-לגיטימציה של מתנגדים פוליטיים. נוסף על כל אלו, הן הפשיזם ההיסטורי והן הפופוליזם של ימינו עלו בתגובה לגלובליזציה והאיום על מדינת הלאום, אשר מורגש ביתר שאת בקרב המעמד הנמוך. ההבחנה בין אזרחים ללא-אזרחים היא אחת מצורות האפליה האחרונות שנותרו לגיטימיות בדמוקרטיות ליברליות - ואף זו נשחקה בעשורים האחרונים אל מול גלי ההגירה אל מדינות המערב - כך שמובן מדוע מי שנאחז בזהות הלאומית הם אלו שחסרים הון כלכלי ואנושי.


ישנם גם הבדלים חשובים בין הפשיזם ההיסטורי לפופוליזם של ימינו. הפשיזם ההיסטורי כלל יחס חשדני כלפי הקפיטליזם וחתר במוצהר לכונן אליטה חדשה המייצגת את "העם האמיתי", המוגדר על בסיס מאפייני גזע, אתניות או דת. הפופוליזם לעומתו הוא תנועה אנטי-אליטיסטית שמטרותיה המוצהרות הן פירוק האליטות בשם העם והשבת תחושת הביטחון האישי, הקהילתי והכלכלי. הפופוליזם אף אינו דוחה את הקפיטליזם כשיטה כלכלית ונוטה לאמץ את עקרונות השוק החופשי - לפחות ברמה ההצהרתית, כיוון שהוא גם מעקר מתוכם את עקרון החירות ולעיתים אף את זכות הקניין למיעוטים. בדרכו להשתלט על מוקדי הכח, המשטר הפופוליסטי שם לו למטרה לפרק את האליטות העומדות בדרכו.


אז מיהן אותן "אליטות"? דמוקרטיות ליברליות אינן מאופיינות בביזור הכח הפוליטי בלבד, הטמון בהפרדת רשויות השלטון, אלא גם בביזור הכח הכלכלי בחברה. חלוקת המשאבים החומריים בין חלקים נרחבים בחברה (גם אם אינה מושלמת) תורמת ליציבות הדמוקרטיה, שכן חלוקה זו היא תוצר שלה מחד ומאידך מייצרת אינטרס משותף רחב לשמירה על הסדר הקיים. לפיכך, צמיחת מעמד הביניים במדינות רבות במהלך המאה ה-20 תרמה ליציבותן של הדמוקרטיות הליברליות ובמקביל היוותה את הבסיס להיווצרותה של החברה האזרחית. היפוכו של תהליך זה בעשורים האחרונים, כתוצאה מהגידול באי השוויון הכלכלי, תרמה לעליית הפופוליזם במדינות רבות. המשטר הפופוליסטי מזהה נכונה את בעיות הגלובליזציה, אך מאיים בתגובה להחריב את הבית על יושביו.


התיוג כאליטות אינו מוגבל למעמד הכלכלי הגבוה בלבד. אנשי אקדמיה, הפקידות המקצועית, בעלי מקצועות חופשיים ואמנים אף הם מהווים סכנה למשטר, גם אם הם נעדרים כח כלכלי משמעותי, כיוון שהם מחויבים לכללי מנהל תקין ולעקרונות אתיים ואסתטיים אוניברסליים, בניגוד לעקרונות הפרטיקולריים שמקדם המשטר הפופוליסטי. דוגמה לכך ניתן לראות בישראל בעת האחרונה בסירובם של אנשי צוות רפואי להפלות מטופלים על בסיס אתניות, דת ונטייה מינית. קבוצות פרופסיונליות מסוג זה אינן מאפשרות למשטר הפופוליסטי להגשים את חזונו להקנות זכויות יתר לקבוצת הרוב, המייצגת את "העם" בשמו הוא מתיימר לפעול.


אם כך, הממשלה נמצאת במסלול התנגשות ישיר עם כל הקבוצות הללו. חשוב להבין שלא מדובר בתוצר לוואי של ההפיכה המשטרית אלא במדיניות מכוונת לפירוק המעמד הבינוני-גבוה והפרופסיונלי מכוחו הכלכלי, החברתי, התרבותי והפוליטי. כדברי ההייטקיסטים: זה לא באג, זה פיצ'ר. המלכוד של המשטר הפופוליסטי הוא כיצד ליישם מדיניות זו מבלי להחריב את כלכלת המדינה ולגרום לנטישה משמעותית של מובילי הצמיחה במשק, המחקר האקדמי והתרבות. לא מדובר בקבוצה מצומצמת של בעלי הון, כפי שדרשה לנשל המהפכה הקומוניסטית, אלא בשכבה רחבה באוכלוסייה, הכוללת כאמור את המעמד הבינוני-גבוה לצד קבוצות פרופסיונליות רחבות. את כל אלו יחדיו מסמן המשטר הפופוליסטי כאויבים וחותר במכוון להצר את צעדיהם ולהפוך את חייהם לפחות נוחים. משום כך קבוצות אלו ניצבות כעת בפני הדילמה של הירשמן, למחות או לעזוב.


עד כאן הדיון התיאורטי. אך מה ההיתכנות לנטישה המונית של ישראלים בשנים הקרובות? הרי המתחים הפוליטיים אינם חדשים ובכל זאת במחצית הראשונה של 2022 לבדה הגיעו לישראל מעל ל-30,000 עולים מרוסיה ומאוקראינה. בעשור שקדם למלחמה באוקראינה מאזן ההגירה בישראל עמד על אלפים בודדים בכל שנה, אך נותר חיובי משך כל התקופה (ולמעשה בכל שנות קיומה של המדינה). מה מכך מרמז על עזיבה פוטנציאלית? ובכן, מי שנושא עיניו לנתוני ההגירה הרשמיים עושה זאת לשווא.


מסיבות טכניות וביורוקרטיות, נתוני ההגירה מישראל לחו"ל מתפרסמים תמיד באיחור של כשנתיים. כלומר, בניגוד לנתוני השווקים ולשערי המט"ח המהווים אינדיקציה מיידית כמעט לאמון בצעדי הממשלה, לא ניתן לזהות הגירה מישראל בזמן אמת. שנית וחמור מכך, נתוני ההגירה מישראל הם בהערכת חסר תמידית בשל ההגדרה הנוקשה למיהו מהגר שאימצה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. על פי אומדנים רשמיים מתגוררים בחו"ל כ-600 אלף ישראלים דרך קבע, אך זוהי הערכה שמרנית מאוד. למעשה, דו"ח שפרסמה הלשכה עצמה ב-2020 מכיר בכך שעשרות אלפי ישראלים נוספים עזבו בשנים האחרונות והעבירו את מרכז חייהם לחו"ל, אך הם אינם נכללים בהגדרה של מהגרים ומשום כך גם לא בסטטיסטיקה הרשמית של מאזן ההגירה השנתי או באומדן הכולל של ישראלים המתגוררים בחו"ל. שלישית, יש לנו ידע מוגבל מאוד על מאפייני העוזבים, למעט העובדה שבדומה למהגרים בעולם כולו הם נוטים להיות צעירים, משכילים מהממוצע וייתכן שאף בעלי מאפיינים אישיותיים כגון נטייה ליזמות.


כיום מעל ל-70% מהעוזבים את ישראל לשהות ממושכת, בין אם למטרות לימודים או עבודה (רילוקיישן), שבים להתגורר בה בתוך 3 שנים. הסכנה המיידית בניכור האוכלוסייה היצרנית אם כך אינה בעזיבה המונית של ישראל בטווח הקצר, אלא באי-חזרתם של ישראלים רבים השוהים כבר בחו"ל. זו הבטן הרכה של ההגירה מישראל לחו"ל - עשרות ואף מאות אלפי הישראלים שכבר שילמו את מחיר ההגירה בשנים האחרונות וניצבים בפני דילמה האם לשוב למדינה שמפנה להם עורף.


המחקר על הגירה אף מלמד אותנו שככל שהיא מתגברת, התופעה מתמסדת ומושכת מהגרים נוספים. המחיר לחלוצים גבוה במיוחד, אך מרגע שנוצרת קהילת מהגרים במדינת היעד ואף בערים ספציפיות, היא מפחיתה את הקושי עבור כל מהגר נוסף. קהילת המהגרים מספקת מידע, קשרים חברתיים וחיי תרבות בשפת מדינת המקור. בדומה לצ'יינטאון ואיטליה הקטנה בניו יורק, ישראלים רבים החיים בעיר נהנים זה מכבר מאמנים ישראלים המגיעים להופיע במיוחד עבורם. על עיתונים וטלוויזיה כבר אין צורך להכביר מילים בעידן הדיגיטל והסטרימינג. בטווח הבינוני של כמה שנים, סביבה כזו לצד הגירה גוברת תייצר תמריץ לעזיבה ללא קשר לעמדה הפוליטית. זאת משום שהגירה בעיקרה היא פעולה חברתית, ולא רק כלכלית, בדומה לאופן בו התרמילאים של שנות ה-90 יצרו בישראל תסריט חברתי מקובל שהפך לחוויה המעצבת עבור דור שלם של ישראלים.


לרבים תרחיש זה עשוי להישמע בלתי סביר. אך מי שסבור שישראל לעולם תהיה מדינה קולטת הגירה טועה. בריטניה סבלה מהגירה שלילית עד אמצע שנות ה-80, ורק לאחר מכן החל שטף ההגירה המסיבי אליה. מגמה זו עשויה לשוב ולהתהפך בשנים הקרובות. כך גם מדינות אחרות באירופה שבעשורים האחרונים התרגלנו לראות בהן מדינות קולטות הגירה. אך השוואה רלוונטית יותר לישראל היא הונגריה, שדומה לה לא רק בגודל האוכלוסייה אלא גם אימצה משטר שתומכיו מכנים דמוקרטיה לא-ליברלית ומבקריו דמוקרטיה אוטוקרטית - בדומה לשינוי המשטרי שממשלת ישראל מקדמת כיום. מאזן ההגירה בהונגריה נותר אמנם חיובי בעשור האחרון בשל כניסת מהגרים ופליטים, ובכל זאת קרוב למיליון מאזרחיה הצביעו ברגליים ונטשו. נטישה דומה של צעירים וצעירות מוכשרים נצפתה גם בפולין ובטורקיה. אמנם בריחת מוחות אינה תופעה חדשה והיא מתקיימת מסיבות כלכליות גם במשטרים שאינם פופוליסטיים, אך המשטר הפופוליסטי פועל נגד האליטות הכלכליות והחברתיות כמדיניות סדורה, ומתוקף כך פוגע בהזדמנויות העומדות בפניהן ומעודד אותן לעזוב.


דמוגרפים יודעים זה מכבר ש"העתיד שייך לצעירים" אינה רק סיסמה. את האיומים על הגירה המושמעים כעת במרחב הציבורי יש לקחת ברצינות. אף אם רבים לא יממשו זאת בפועל, הסכנה מוחשית. ניסיון העבר מלמד שהנטישה לא תתרחש בבת אחת אלא בטפטוף שילך ויגבר עם השנים. חלקו גם יתרחש מתחת לרדאר כאשר צעירים משכילים יעבירו את מרכז חייהם לחו"ל וישמרו על קשר רופף עם ישראל, לרבות ביקורי משפחה תכופים. משום כך הם גם לא יכללו בסטטיסטיקה הרשמית כמהגרים לחו"ל עד שיהיה מאוחר מדי. למעשה, אף לא נדרשת עזיבה המונית של מיליוני ישראלים כדי שכולנו נרגיש את הפגיעה בכלכלה, בתרבות ובמרקם החברתי. מיפוי של שוק העבודה הישראלי שביצע פרופ' דן בן דוד מצא כי 130,000 שכירים בלבד, מתוך למעלה מארבעה מיליון, מהווים את קטר הצמיחה של המשק (ובכלל זה בכירי המחקר האקדמי, ההייטק, מערכת הבריאות והפיננסים). די שרבבות אחדות מקבוצה זו יעזבו כדי להאט את צמיחת המשק לכדי עצירה מוחלטת.


אם תרחיש זה יתממש גם מסרי ההרגעה של הממשלה לא יעזרו כי ישנה מציאות חיצונית שאינה כפופה לדעות ולמשאלות לב. בהתאם לאזהרות הכלכלנים, ההשקעות בישראל יפחתו, אזרחים יוציאו חסכונות לחו"ל ודירוג האשראי של ישראל ירד. נוסף על כל אלו תורגש ההתערבות הישירה של השלטון בחופש הביטוי, היצירה והמחקר. בסביבה כזו צעירים מוכשרים שהם הכח המניע של החברה, הכלכלה והתרבות יברחו. אלו תהליכים המאופיינים בתגובת שרשרת ויהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותם מרגע שיחלו. זה כבר קרה במקומות אחרים ובניגוד למיתוס העם היהודי אינו שונה במאומה. זה יקרה גם אצלנו.


מאת: פרופ' יצחק ששון

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדעי החברה

הדוא"ל שלי: isasson@tauex.tau.ac.il


Comments


bottom of page