top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' רונן אברהם

מה מסוכן בייבוא רפורמות משפטיות, ומה ניתן ללמוד מניסיונות דומים בעולם העסקי?


 


תומכי ההפיכה המשטרית מרבים בדוגמאות שמראות כי חלקים מהצעותיהם קיימים במגוןן של משטרים דמוקרטים נאורים. אלא שכאשר מייבאים דוקטרינה משפטית ארצה – קונטקסט הוא שם המשחק.


ניקח לדוגמא את שיטת מינוי השופטים. מתכנני ההפיכה המשטרית טוענים שגם בארה"ב לרשות המבצעת (הנשיא) יש שליטה מוחלטת במינוי שופטי בית המשפט העליון ועל כן אין להיבהל מההצעה לפיה לקואליציה תהיה שליטה מוחלטת בוועדה למינוי שופטים. אלא שטענה זו שגויה ממספר סיבות. ראשית, המינויים של נשיא ארה"ב עומדים לאישור הסנאט ושם לנשיא אין רוב אוטומטי. וזכורים מקרים שהסנאט סיכל מינויים של הנשיא, כגון מינויו של רוברט בורק לבית המשפט העליון על ידי הנשיא רייגן. בישראל אין מנגנון שבו הכנסת מאשרת את המינויים, וממילא לממשלה כמעט תמיד יש רוב בכנסת.


שנית, בעוד שבארה"ב טבועים במבנה השלטון איזונים ובלמים רבים הרי שבישראל הבלם היחידי הם בתי המשפט והיועצים המשפטיים. כך למשל, בארה"ב "זכו" כל הנשיאים בעשורים האחרונים לאבד את הרוב בבחירות האמצע במהלך כהונתם ובכך נאלצו לרסן את עצמם ולהגיע בהליכי החקיקה להסכמות עם הצד השני. לכך ניתן להוסיף גם את השיטה הפדרלית שבה המדינות השונות יכולות ל"תקן" פגיעות בזכויות האזרח של הממשל הפדראלי. ועוד ועוד... אמרי מעתה – ייבוא חלקי של כללים משפטיים בהתעלם מהקונטקסט הרחב הוא זריית חול בעיני הציבור.


לקח דומה ניתן ללמוד גם בעולם העסקי. טלו למשל את מדינת דלאוור בארה"ב, מגדלור עולמי לדיני תאגידים. לאורך השנים, ישראל, כמו מדינות רבות ברחבי העולם, אימצה לחיקה דוקטרינות משפטיות שפותחו שם, ואשר הפכו לחלק בלתי נפרד מדיני החברות וניירות הערך הישראליים – בין אם בדרך של פסיקה ובין אם בדרך של חקיקה. כך למשל, התפתח כלל שיקול הדעת העסקי לפיו בית המשפט נזהר בהחלת ביקורת שיפוטית אל מול שיקול הדעת של נושא המשרה בחברה, כל עוד זה פעל באופן מיודע. כלל זה היווה מעין "גזר" לנושאי המשרה שכן הוא ריסן מאוד את יכולתם של תובעים לפעול כנגד מנהלים שנטען כנגדם שכשלו בתפקידם והביאו לפגיעה בחברה. הנטל למעשה עבר לכתפי התובעים שכדי להתגבר על החזקה המשפטית הנובעת מכלל שיקול הדעת העסקי נאלצו להוכיח שנושא המשרה היה לא מיודע בהחלטתו,


דר' רועי שפירא מאוניברסיטת רייכמן בחן את אופן אימוצו של כלל שיקול הדעת העסקי בישראל ומצא שבדלאוור ה"גזר" שניתן לנושאי המשרה בדמות חסינות משמעותית מתביעות נזיקיות או נגזרות, התפתח במקביל ל"מקל" בדמות חובת גילוי מסמכים מקדימה מקיפה מאוד. כלומר, על אף האפשרות לסלק תביעות על הסף מתוקף כלל שיקול הדעת העסקי, היכולת לממש את הכוח המשפטי הזה מותנה בגילוי מסמכים, שברגיל היו מתגלים רק בשלב מתקדם יחסית של ההליך. ההיגיון הוא פשוט: רק כשיש גילוי מסמכים מקדים ניתן להראות שנושא המשרה היה בעצם בניגוד עניינים, או פעל שלא לטובת החברה, או שלא היה מיודע מספיק (שאז הוא לא זכאי לחסינות שיקול הדעת העסקי). אלא שבהקשר הישראלי טרם נקבעו הסדרים נרחבים לגילוי מסמכים בשלבים מוקדמים. ייבוא הגזר ללא המקל, מהווה לדעת דר' שפירא עיוות ופוגע ברווחה המצרפית.


הלקח הוא ברור. ייבוא חלקי של הסדרים משפטיים יקלע בהכרח לקושי הקשרי – אימוץ כלל שיקול דעת עסקי רחב ונוקשה בטענה ש"ככה זה באמריקה", מפספס את התשתית המשפטית הרחבה שמאפשרת את קיומו ההרמוני של כלל כזה לצד חובת גילוי מסמכים מוקדמת ומקיפה. ובחזרה להפיכה המשטרית הממשמשת ובאה, ייבוא של הליך מינוי שופטים, (או של כללי ביקורת שיפוטית מעוקרים או שינוי במוסד הייעוץ המשפטי) הינם מסוכנים כשהם משוללי קונטקסט, והם מסוכנים שבעתיים כשמדובר בייבוא של אוסף של כללים כאלו ממדינות שונות שלכל אחת מערכת איזונים ובלמים המיוחדת לשיטה הדמוקרטית הנהוגה בה. על המגזר העיסקי לדרוש גילוי נאות משר המשפטים.


המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר


מאת: פרופ׳ רונן אברהם

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: משפטים

הדוא"ל שלי: ronenavraham@tauex.tau.ac.il





Comments


bottom of page