top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' אוריאל אבולוף

משאל עם, על פי תהום

עודכן: 28 בפבר׳ 2023

דור שלם דורש דמוקרטיה? הגיע הזמן לבדוק מה באמת רוצים הישראלים, רגע לפני שאנחנו קורעים זה את זה לגזרים

 

תקציר

הניתן ונכון לכפות דמוקרטיה ליברלית על עם שאינו רוצה בה? האם רוצים הישראלים במהפכה המשפטית? כנראה שלעולם לא נדע. מדינות אחרות כבר היו שם – עם שלטון נבחר שנחוש לפרק את הבלמים והאיזונים – וכמעט כולן גלשו במדרון. האומה, קבע ארנסט רנאן, היא משאל-עם יומיומי. כך גם דמוקרטיה. מי שאינו חפץ בבחירות כלליות, הוגנות וחופשיות, בחירויות אדם ואזרח, אינו ראוי להם.



לנוכח חששות גוברים ש"כוכב המוות" של ממשלת נתניהו השישית יפגע בכלכלת ישראל, מיהר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להצביע על האשם תמיד: "אל תהיו שורפי אסמים," התרה באופוזיציה, "מי שאוהב את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית יודע לנהל ויכוח ולגדר אותו, ולא הולך לשרוף את האסמים". כך הדגים יפה את אבחנתו של יהודי שמאלני ידוע. "השלכה", טען זיגמונד פרויד, הוא מנגנון הגנה שמייחס את פגמינו לאחרים, כדי שנוכל להתעלם מהם. למותר אך לא לגמרי מיותר להזכיר לסמוטריץ' את זהותם של מציתי האסמים המקוריים, לפני קרוב לאלפיים שנים: הקנאים היהודים, בהנהגת יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שניצלו את המשטמה כלפי רומי והאליטות ובשם "מלכות האל" הובילו למלחמת אחים בירושלים הנצורה. לאחר שהדיחו את המתונים, נאבקו ביניהם הקנאים על השליטה, הציתו את מחסני המזון – אולי מתוך טירוף משיחי, אולי כדי לכפות על המתונים להצטרף למאבק – וסללו את הדרך לחורבן בית שני.


הלקח נלמד במהרה. "הווי מתפלל בשלומה של מלכות," תנו חכמי המשנה, "שאלמלא מוראה, איש את רעהו – חיים בלעו". כאלף וחמש מאות שנים לאחר מכן יחזה תומס הובס במלחמת האזרחים האנגלית, שקטלה עשרות אלפים, ויגיע למסקנה דומה: כדי להתמודד עם מצב הטבע, שבו "אדם לאדם זאב", חייבים "לוויתן", שלטון יחיד, אוטוקרטיה. ובעוד המילים מהדהדות, כריכת הספר חושפת את הפרדוקס השזור בין השורות: המלך-לוויתן אמור לשמור על נתיניו, אבל תלוי, להגנתו שלו, בשריון-קשקשים העשוי מאותם נתינים, דמויות ננסיות הנושאות אליו עיניים בתחינה.

למעלה ממאה שנים אחר כך, הפציע ז'אן-ז'אק רוסו, וכמו דוד אל מול גולית עטוי שריון הקשקשים, "פגע לו בול בפוני". ההמונים לא זקוקים ללוויתן, טען רוסו, הם יכולים לכונן אמנה חברתית שבה "הרצון הכללי" של העם הוא שייקבע – ע"ע דמוקרטיה, המציעה שינויים בדרכי שלום, מנגנון אלקטורלי שמייתר לכאורה את הצורך באלימות לפתרון משברים ומחלוקות.


הובס ורוסו צדקו. מחקרים מלמדים שהן אוטוקרטיות והן דמוקרטיות נוטות הרבה פחות למלחמות אזרחים. המשטרים בתווך הם שמועדים לפורענות. והנה, כמו קלע דוד, שכידוע הפך בעצמו ללוויתן, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, שלוקחים אותנו הישר לאזור הסכנה: הלחמה בין אוטוקרטיה לדמוקרטיה. סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים שיותר ויותר ויותר ישראלים סבורים שנשקפת "סכנה חמורה" לדמוקרטיה הישראלית (עלייה מ-45% ב-2017 ל-59% ב-2022), ומאמינים ש"כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל יש צורך במנהיג חזק" (עלייה מ-41% ב-2014 ל-61% ב-2022). פרדוקס לכאורה ופתרון לו: שיעור היהודים, רובם בימין, המזהים סכנה חמורה לדמוקרטיה ובה-בעת כמהים למנהיג חזק עלה מ-35% ב-2017 ל-65% ב-2022. אוטוקרטיה כהגנה על דמוקרטיה; מנהיג חזק שמגשים את רצון העם.


מכאן גם התהום שנפערה בין תומכי "השישית" למתנגדיה – האם היא תיקון או ריקון הדמוקרטיה? התשובה ברורה: זה תלוי, בהגדרת הדמוקרטיה. שחיקת הדמוקרטיה בעולם מאז 2006 היא של דמוקרטיה ליברלית, שאמונה על חירויות אדם ואזרח. חטאת רבץ לפתח כל דמוקרטיה: המרת ריבונות העם ברודנות הרוב. המענה הידוע הוא איזונים ובלמים, ובכללם חוקה, בחירות נפרדות לרשויות המבצעת והמחוקקת, בית מחוקקים כפול, מבנה פדרלי, בחירות אזוריות וסמכות חיצונית (כגון ארגונים בינלאומיים ובתי משפט על-לאומיים). בישראל אין ולו מנגנון אחד מכל אלה. רק איזון-ובלם מוסדי יחיד: בג"ץ. משעה שנפרץ בג"ץ, כל שנותר הוא אמון עיוור ברצונם הטוב של מנהיגים.


ומה בכך? אולי הגיעה השעה להסיג את שלטון החוק מפני שלטון הרוב, את הדמוקרטיה הליברלית מפני "דמוקרטיה אוטוריטרית", שבחסות המהפכה המשפטית תוכל להנציח את שלטון הימין, למשל באמצעות פסילת מפלגות ערביות. אבל מדוע להסתפק בדמוקטטורה כשאפשר לכונן דיקטטורה גמורה? כך נמנע אולי מלחמת אזרחים, ונענה לרצונם של כמעט מחצית הישראלים ה"מסכימים שהכי טוב היה להרוס את כל המוסדות הפוליטיים במדינה ולהתחיל הכול מחדש". ובאמת, אולי יפה השעה לכונן "חוק יסוד: מלכות ישראל" שישיב עטרה ליושנה, ואת בית נתניהו – לדורותיו – לבלפור? בה בעת נוכל לסכור את פיהם של נביאים מזדמנים, שיבקשו כמו שמואל ללמדנו את "מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם... אַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא".


מי יודע, אולי לכך כיוון "פורום קהלת" בבחירתו הצנועה בשמו של שלמה המלך, החכם באדם. או אולי היה זה ההון השופע שמעבר לים, שהזכיר להם את עושרו של שלמה. כך או כך, ניכר שלא קראו במגילת קהלת עצמה, הספוגה – בניגוד לנחרצות האלימה של הקואליציה – בספקות עמוקים לנוכח ה"הבל", מורכבות החיים ו-וודאות המוות. ניכר גם שלא חשבו על אחריתה של הממלכה המאוחדת לאחר מותו של שלמה.


אם הישראלים אכן מבקשים וודאות מלכות, קשה לראות כיצד אפשר, או אם בכלל נכון, לשמר את אותו אוד משפטי מוצל מאש קנאית. הניתן ונכון לכפות דמוקרטיה ליברלית על עם שאינו רוצה בה? אלא שרצון הציבור כלל אינו ברור. מחד, הקואליציה חזקה ומלוכדת, ורוב מצביעיה אכן תומכים במתן זכויות יתר ליהודים (62% לעומת 38% לפני ארבע שנים). מאידך, היא לא זכתה לתמיכת רוב הישראלים (היא נשענת על 48.4% מהקולות הכשרים); אמון הציבור בבית המשפט העליון, אף שהדרדר, גבוה לאין שיעור מזה שניתן לממשלה, לכנסת ולמפלגות; רוב ניכר (56% מקרב היהודים, 71% מקרב הערבים) תומך בסמכות בג"ץ לבטל חוקים אם הם נוגדים את ערכי הדמוקרטיה; ובסקרים עדכניים, שנערכו על ידי נעם גדרון וליאור שפר, מרבית הנשאלים, גם בקרב תומכי מפלגות הימין, סבורים שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב אלא כוללת הגנה על זכויות אדם.


אז האם רוצים הישראלים במהפכה המשפטית? כנראה שלעולם לא נדע. מדינות אחרות כבר היו שם – עם שלטון נבחר שנחוש לפרק את הבלמים והאיזונים – וכמעט כולן גלשו במדרון. הקואליציה תחוקק, האופוזיציה תמחה, ואולי נגיע למשבר חוקתי שיחייב את הצבא והמשטרה לבחור צד. במציאות ביטחונית הנוטה לגמד כל איום אזרחי, כנראה שנחזה בשקיעה הדרגתית והגירה המונית. אבל מי חכם וידע, אפשר שנזכה להגשים את משאלתו של שאולי ו"לרדת למלחמה עם טרנינג וכפכפים", ואז בתום המלחמה, יגדירו המנצחים את העם ורצונו.

או שאפשר לשאול את העם. הנשיא לשעבר העלה את הרעיון, ורה"מ לשעבר החרה-החזיק אחריו לרגע. ואז, בן-רגע, גוועה היוזמה. תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה כאחד דחו כלאחר יד את נתיב משאל-העם. אפשר להבין אותם, זהו מוצא מטיל-מורא. שני הצדדים חוששים להפסיד, ומתנגדי המהפכה המשפטית מוטרדים במיוחד: לקואליציה תהיה השפעה על ניסוח השאלה ועל סדר-היום בדרך להכרעת העם, ואם תנצח, תהיה זו תעודת פטירה לדמוקרטיה הישראלית.

אולי, אך אם יצביעו מרבית הישראלים בעד חיסול הדמוקרטיה מוטב שתלך לעולמה, ומי יודע, אפשר יום אחד עוד קום תקום לתחייה, בריאה יותר. האומה, קבע ארנסט רנאן, היא משאל-עם יומיומי. כך גם דמוקרטיה. מי שאינו חפץ בבחירות כלליות, הוגנות וחופשיות, בחירויות אדם ואזרח, אינו ראוי להם.


ובצד המורא – תקווה. ראשית, לחברי הקואליציה טיעון חלש כנגד התביעה למשאל-עם. אם העם אכן עימם, יתכבדו נא, למען שלום בית ושלמות העם, לשאול את פיו ישירות (אני תוהה כיצד היו מצביעים תושבי ירושלים בימי בית שני, שחורבנו אולי היה נמנע). שנית, עצם היוזמה, גם אם תידחה (וכך סביר שיקרה), תחשוף את כזב "העם איתנו" של הממשלה ותסייע לגייס את המתלבטים להתנגדות הציבורית. שלישית, ניסוח השאלה מובן מאליו ("בעד או נגד הרפורמה המוצעת?") ומותיר מרווח צר לטפלול ממשלתי. רביעית, גם אם מוקדם מדי לטעון ש"דור שלם דורש דמוקרטיה", נתוני הפתיחה של מתנגדי המהפכה טובים; סביר כי כרגע יש רוב נגדה. מכל מקום, אין צורך לדרוש רוב מיוחס, אך מאחר שעניינה שינוי משטר, ראוי שהרפורמה תאושר רק בתנאי שתשיג רוב מקרב בעלי זכות הבחירה.


יוזמת משאל העם לא רק נבונה מבחינה מעשית, היא גם נכונה מבחינה ערכית. היא תוכיח תעוזה אל מול הממשלה הטוענת כי האליטות מנוכרות לציבור הרחב. היא תחייב את מובילי המאבק – משפטנים, אנשי אקדמיה, תקשורת ואמנים – להפשיל שרוולים ולפנות אל הקהלים הרחבים ביותר, כולל הפריפריה, הציבור הערבי (פחות משליש מכלל הערבים סבורים שישראל היא דמוקרטיה עבורם), ואפילו הדתיים לאומיים והחרדים. אם אנו כל מה שאנחנו מתיימרים להיות, בחודשים שלפני משאל-העם נגיע לכל מקום אפשרי – תקשורת ומדיה חברתית, חוגי-בית ומתנ"סים, שווקים וכיכר העיר וכן, גם בתי כנסת – ונשוחח עם כל מי שמוכן. נדבר דוגרי, בגובה העיניים, נקשיב באמת וננסה לשכנע, ולברר אם יש לנו תשובה טובה לשאלה: "למה לי דמוקרטיה עכשיו?"


לבסוף, היוזמה תעודד אומץ לב גם בקרב הציבור הרחב. תהא אשר תהא תוצאתו, משאל עם יסייע להתמודד עם עקב אכילס מובהק של דמוקרטיה בנסיגה: שפל חסר תקדים בתחושת האזרחים שבכוחם להשפיע משמעותית על מדיניות הממשלה (כ-15% בסקר האחרון). משאל-העם הראשון בתולדות ישראל יטיל סוף סוף את האחריות הישירה על מי שאמורים לשאת בה: האזרחים. האם הישראלים אמיצים דיים, חופשיים דיים, כדי לבחור באמת בעצמם?



אוריאל אבולוף הוא פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, וחוקר את הפוליטיקה של פחד, אושר ותקווה.


מאת: פרופ' אוריאל אבולוף

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדע המדינה

הדוא"ל שלי: uriel@tau.ac.il


Comments


bottom of page