top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' סיון טולדו

שלושה תנאים הכרחיים לשימור הדמוקרטיה בישראל

חייבים לפעול להגבלת כהונה, פטור מגיוס לחרדים, והסדרת השלטון ביהודה ושומרון

 

המאבק נגד ההפיכה המשטרית לא יכול להתמצות במאבק להסרת האיום הנוכחי בהפיכה. הוא חייב גם לטפל בסיבות שמניעות את הצד השני לקדם הפיכה, והסיבות הללו אינן כוללות לדעתי שאיפה פרסונלית לדיקטטורה.

בחלק מההפגנות נגד ההפיכה המשטרית הנואמים טוענים שמובילי ההפיכה שואפים לכונן בישראל דיקטטורה. זו ראיה פשטנית. היא אמנם אפקטיבית לשימור והרחבת היקף המחאה, אבל היא אינה מדוייקת לדעתי והיא אינה מסמנת נתיב לעשייה.


מובילי ההפיכה המשטרית פועלים על מנת להשיג שלוש מטרות קונקרטיות. ההפיכה המשטרית תאפשר להשיג את המטרות הללו בקלות יחסית, וזו לדעתי מטרת הפוליטיקאים שמובילים את ההפיכה. זה נכון כמובן שההפיכה המשטרית תאפשר שלטון דיקטטורי, ועוד מגוון גדול של שינויים חברתיים ומוסדיים, אבל אלה לא המטרות הקונקרטיות של מובילי ההפיכה.


למטרות של מובילי ההפיכה יש תמיכה רחבה בציבור הישראלי, ולכן חייבים להניח שגם אם המאבק הנוכחי לעצירת חקיקת חוקי ההפיכה יצליח, המאמץ להשיג את המטרות הקונקרטיות יימשך והוא עלול להביא לנסיונות הפיכה נוספים בעתיד. כדי לעצור באמת את ההפיכה יש להבין את המניעים של מי שמוביל אותה ולטפל בגורמים המניעים, לא רק בתוצאה שלהם, שהיא נסיון ההפיכה.


שלושת מטרות ההפיכה הן:

  1. חילוץ נתניהו ממשפטו

  2. מניעת גיוס חרדים לצבא

  3. הסדרת השלטון ביהודה ושומרון

לכל אחת מהמפלגות החברות בקואליציה הנוכחית יש עניין גדול באחת המטרות הללו (לליכוד משפט נתניהו, לחרדים הגיוס, ולציונות הדתית הסדרת השלטון ביו"ש) ולכן הן תומכות בהתלהבות בהפיכה המשטרית, שמאפשרת לפתור את שלוש הבעיות בעזרת מנגנון אחד, ההפיכה המשטרית שלפנינו.



לפיכך, המאבק בהפיכה המשטרית חייב לכלול חתירה לפתרון בעיות אלו בדרכים אחרות, תוך הסכמות רחבות שכוללות את המרכז, הימין המתון והשמאל, וכן חתירה לחקיקה שתקטין את הסיכוי למשבר עתידי כמו זה שנגרם על ידי משפט נתניהו. כדי להשיג מטרות אלה, המתנגדים להפיכה צריכים לדרוש מהפוליטיקאים המייצגים אותם להסדיר שלושה נושאי יסוד שאי הסדרתם עד כה גרמה למצב הנוכחי.



1. הגבלת כהונת ראש הממשלה


נושא אחד שחייבים להסדיר הוא הגבלת כהונה של ראש הממשלה. נתניהו הגיע למצב שהוא נמצא בו במידה גדולה בגלל העדר הגבלה על משך הכהונה של ראש ממשלה. לראשי ממשלה בישראל יש כח עצום. זה אינו כח בלתי מוגבל, גם בשל ביקורת שיפוטית וציבורית, ולפעמים גם בגלל העדר בסיס תמיכה פוליטי או ציבורי רחב (כוחו של בנט למשל הוגבל מסיבה זאת), אבל זה כח רב, לפעמים עצום. רבות נכתב על כך ואין צורך שאפרט כאן. השילוב של כח פוליטי עצום עם העדר הגבלת כהונה גורם לשתי תופעות מזיקות, שהביאו ביחד את נתניהו למצבו הנוכחי.


תופעה אחת היא הידלדלות קבוצת היועצים והעוזרים שראש ממשלה נסמך עליהם. בתחילת הקריירה של ראש ממשלה, מלווים אותו בדרך כלל יועצים ועוזרים שהלכו איתו כברת דרך ארוכה, לפעמים במדבר הפוליטי ולפעמים בקריירה קודמת, וראש הממשלה סומך גם על שיקול הדעת שלהם וגם על כך שהצלחת הכהונה שלו היא בראש מעייניהם. כאשר הכהונה מתמשכת, היועצים והעוזרים הללו נושרים זה אחר זה. העבודה בסביבת ראש הממשלה קשה, שוחקת, וחשופה, ואנשים מתעייפים ולפעמים "נשרפים" בגלל טעות בשיקול דעת או חילוקי דעות עם ראש הממשלה. כמובן שמחליפים אותם עוזרים ויועצים אחרים. אבל אנשים שמצטרפים לקבוצה שמקיפה את ראש הממשלה חשודים תמיד בכך שהם שם כדי לצבור כח, או יוקרה, או עמדה שתאפשר להם להחליף אותו, או שילוב. ראש הממשלה אינו יכול לסמוך על אנשים כאלה כפי שסמך על מקורבים שהלכו איתו כברת דרך ארוכה גם לפני שהיה לו כח רב. על מי הוא כן יכול להמשיך לסמוך? רק על המשפחה הגרעינית, שאין לה בהכרח (ובפרט במקרה של משפחת נתניהו) את הכישורים לייעץ לראש ממשלה. אין לזה שום פתרון זולת הגבלת כהונה. שורת האנשים שנשרו מסביבת נתניהו מבהירה את זה.


התופעה השניה היא הקדשת מאמצים ומשאבים רבים בשימור הכהונה. כאשר הכהונה מוגבלת, למשל לשתי קדנציות (כמו נשיאי ארצות הברית), סביר להניח שראש הממשלה יפעיל בתחילתה חלק מהכח העומד לרשותו כדי להגדיל את הסיכוי שייבחר שוב. אבל לקראת סוף כהונה מוגבלת, בעל התפקיד מפסיק להפעיל את כוחו כדי לשמר את כהונתו, מתפנה לבצע מהלכים שייזכרו כמורשת שלו, ומטפח יורשים פוטנציאליים במקום לקפד את ראשם. חלק גדול מההסתבכות של נתניהו בפלילים, בתיקי 2000 ו-4000, נבעו מכך שהפעיל לכאורה את הכח השלטוני שעמד לרשותו כדי לשמר את כהונתו.


נתניהו לא היה ראש הממשלה הראשון שכיהן זמן רב, כנראה רב מדי. גם בן-גוריון כיהן תקופה ארוכה מאוד. התופעות שנתניהו חווה בכהונתו הארוכה אינן ייחודיות; הן תוצאה של משך הכהונה.

אנו חייבים לדרוש בנחרצות מהפוליטיקאים בכל המפלגות להגביל את כהונת ראש הממשלה.



2. פטור לחרדים מגיוס לצה"ל


הנושא השני שחייבים להסדיר הוא פטור לחרדים מגיוס לצבא. זה פתרון כואב לשאר הציבור, אבל אין ברירה. יש אולי מי שעדיין מקווה שהחרדים יתגייסו כמו שאר הציבור היהודי וחלק מהערבים. זו תקוות שווא; אי אפשר לגייס בכפיה ציבור כל כך גדול, והם לא יסכימו לחובת גיוס. נשארו שתי אפשרויות לגבי המנגנון שיפתור אותם. פתרון אחד הוא הפתרון שהחרדים מקדמים כרגע, של סירוס בג"ץ. גישתם נובעת מפסילת חוק טל על ידי בג"ץ ומפסיקות קודמות בעניין. מבחינתם הם צודקים, בג"ץ מסרב להכיר במציאות ושולח שוב ושוב את הכנסת לחוקק חוק שוויוני שאין ביכולתה לחוקק. גם אם הכנסת תצליח להעביר חוק כזה, האם החרדים יתגייסו? לא. גם אוגדה שלמה של לוכדי עריקים לא תגייס אותם. הפתרון העדיף הוא לכן לתת להם את הפטור בהסכמה רחבה. אנחנו צריכים לדרוש מיש עתיד, המחנה הציוני, והעבודה לתמוך בחוק פטור מגיוס בגיל 18 לכל מי שלמד במערכת החינוך החרדית מגיל 14 ומבקש פטור. את הנושא הזה צריך להוריד מהשולחן. גם למפלגות הערביות יש סיבה טובה לתמוך בחוק כזה, שמדגיש את העובדה שזכויות אזרח לא צריכות להיות מותנות במילוי חובות אזרחיות. 120 אצבעות צריכות להתרומם בכנסת בעד חוק כזה, גם אצבעות שחשות לא בנוח להצביע בעד.



3. הסדרת השלטון ביהודה ושומרון


הנושא השלישי שחייבים להסדיר הוא השלטון ביהודה ושומרון. כיום יו"ש לא סופחו לישראל והחוק הישראלי לא חל בה באופן גורף. הפלסטינים ביו"ש סובלים מחיים תחת ממשל צבאי ורשות פלסטינית שיש לה ריבונות מוגבלת ביותר. האפליה בין התושבים היהודים והפלסטינים ביו"ש קשה ביותר. למצב הזה יש רק שלושה פתרונות אפשריים. אפשר לקיים ביו"ש מערכת שלטון קבועה שאינה שוויונית, ואולי לספח את יו"ש אבל בלי להעניק אזרחות לפלסטינים שם, מה שירחיב את מערכת השלטון הלא שוויונית לכל מדינת ישראל. אפשר להיפרד משטחי יו"ש, לפחות אלה שחיים בהם רוב הפלסטינים, ולתת להם לנהל את חייהם כרצונם (מעשית להקים מדינה, שרצועת עזה אולי תהיה חלק ממנה ואולי לא). אפשר לספח את יו"ש ולהעניק אזרחות לפלסטינים שחיים שם. אין אפשרות רביעית.


לכל האפשרויות יש חסרונות קשים. מערכת שלטון קבועה שאינה שוויונית אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה. זו הסיבה שישראל (בעידוד משפטנים רבים, כולל בבג"ץ) שימרה את הזמניות-לכאורה של הכיבוש, וזו הסיבה שהימין המתנחלי תומך כיום בהפיכה המשטרית. הציבור הזה בחר באפשרות הזאת, והוא מקדם את מימושה על ידי ביטול הדמוקרטיה. המרכז הפוליטי הישראלי ניסה את אפשרות ההיפרדות ברצועת עזה ב-2005. ההתנתקות לא סיימה את העימות. היא העבירה את המאבק המזויין של הפלסטינים בעזה לתוך ישראל, גם בירי תלול מסלול וגם דרך מנהרות. המחיר האזרחי בנפש של הטרור הפלסטיני מעזה לא היה גדול, אבל קשה לחיות איתו בעוטף עזה, והוא הוביל לכמה סבבי לחימה קשים. יחד עם זה, חלק מההתמודדות הישראלית עם העימות והטרור היה מוצלח, וכלל גם פיתוח מערכות הגנה אפקטיביות (כיפת ברזל וגדר הפרדה) וגם מתן הקלות כלכליות (כסף קטארי ופועלים בישראל) שייצבו מאזן הרתעה, לא מושלם אבל אפקטיבי כרגע. החשש מטרור דומה מיו"ש מוצדק בהחלט. האפשרות של סיפוח ומתן אזרחות ישראלית לפלסטינים עלולה להביא לעימות קשה ואולי מלחמת אזרחים בין שתי קבוצות אזרחים דומות בגודלן, יהודים ופלסטינים.


המרכז הישראלי, כולל חלקים גדולים של הימין המתון והשמאל המתון, נמנע בעקביות מאז ההתנתקות להצהיר על האפשרות הרצויה. עד לאחרונה, רק גורמים בקצוות של השמאל ושל הימין הצביעו על פתרונות רצויים בעיניהם, נסיגה מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית או מתן זכויות אזרח מלאות לפלסטינים ביו"ש משמאל, וסיפוח ללא שוויון זכויות מימין. כאמור, אחרי הבחירות האחרונות הימין בחר באופן ברור בסיפוח ללא שוויון זכויות.


לשתיקה בנושא היו הצדקות שהיה בהן הגיון אבל כעת אינן מספיקות. הן כללו את הנימוק שהצהרה על פתרון רצוי חושפת הסכמה להישג מינימום מקובל על ישראל בסוגיה שצריכה להיפתר במשא ומתן עתידי עם הפלסטינים, ואת הנימוק שבחירה באחת האפשרויות כעת אינה עדיפה על המשך המצב הקיים, גם אם אינו יציב. אבל מרגע שהימין בחר באופן ברור והוא פועל למימוש הבחירה שלו דרך הפיכה משטרית, יש הכרח להציב חלופה ולהאבק עליה.


עלינו לדרוש ממפלגות המרכז, הימין המתון, והשמאל, לדון בשאלת השלטון ביו"ש, כולל דיון ענייני וריאלי במחירים ובתועלות של כל אחת משלושת החלופות, לבחור באחת משתי החלופות האחרונות (היפרדות או שיוויון זכויות לכל), ולהאבק על מימוש מהיר ככל האפשר של החלופה שתיבחר. יהיו לה מחירים, אך הם לא יסכנו את ישראל במידה שההפיכה המשטרית מסכנת אותה.



לסיכום


המאבק האדיר של הציבור הליברלי בישראל בשבועות האחרונים לא יכול להתמקד רק בהסרת האיום המיידי של הפיכה. המאבק הזה חייב גם לטפל בסיבות העומק שדרדרו אותנו לניסיון הפיכה.


טיפול בשלושת הנושאים שתיארתי הוא הכרחי. הטיפול בשני הנושאים הראשונים אינו קשה לדעתי; לשניהם יש רק פתרון אחד סביר. לפטור מגיוס חרדים יש מחיר, מוסרי, הוא פוגע בשוויון החובות בין האזרחים, אבל זהו מחיר שאי אפשר ממילא להתחמק ממנו. הטיפול בנושא השלישי קשה מאוד, אבל נציגינו הפוליטיים חייבים לטפל בו; אי אפשר יותר לדחות ולהתחמק.


הטיפול בשלושת הנושאים הללו לא יתקן את כל הפגמים בדמוקרטיה הישראלית. ישאר מה לעשות. נצטרך בהמשך לחפש דרכים לבנות רשימות לכנסת שאינן אוטוקרטיות (רוב מפלגות המרכז היו והינן אוטוקרטיות) וגם אינן פופוליסטיות או מושחתות. נצטרך לחפש דרכים להפעיל את 120 חברי הכנסת כפוליטיקאים חכמים ויצירתיים, ולא כאצבעות ששייכות לבלוק הצבעה. אבל כרגע אלה מותרות; צריך לפתור את שלוש בעיות היסוד.


הטיפול בשלושת הנושאים הללו גם לא יאיין לחלוטין את המוטיבציה של מקדמי ההפיכה, כי הגבלת כהונות עתידיות לא פותרת את בעיית משפט נתניהו. אבל במצב שבו משפט נתניהו יהיה גורם מדרבן יחידי להפיכה, יהיה הרבה יותר קל להאבק בניסיונות הפיכה.



פרופסור סיון טולדו הוא ראש בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב


מאת: פרופ' סיון טולדו

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדעים מדוייקים

הדוא"ל שלי: stoledo@mail.tau.ac.il


bottom of page