top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' טלי חתוקה

המרחב האגוניסטי: המאבק בעד ונגד מבקשי המקלט כמנבא לרפורמה המשפטית


 

צילום: שחר שהם

תקציר:

הרפורמה המשפטית לא צמחה יש מאין. היא חלק ממחלוקת מתמשכת על קביעת סדר יום ערכי המתנהלת גם בזירה העירונית וגם במוסדות הציבור של החברה בישראל. ציר משמעותי במחלוקת זו הן המחאות הפוליטיות סביב נושא ההגירה של פליטים בעשור האחרון, המסבירות והמנבאות במידה רבה את המאבק סביב הרפורמה המשפטית, וההתפתחות של המרחב האגוניסטי בישראל.



הדינמיקה המתרחשת בישראל עתה אינה ייחודית. את המאבקים הפוליטיים ואת הפוליטיקה השנויה במחלוקת בדמוקרטיות ליברליות יש לראות גם בהקשר של תאוריות פוסט-פוליטיות. תאוריות שכאלה רואות את העידן העכשווי כפוסט-פוליטי, ומתייחסות ליכולת המופחתת בכלכלה הנאו-ליברלית ולפוליטיקה טרנספורמטיבית בשל התחזקות הפוליטיקה של קונצנזוס. הנאו-ליברליזם, כך נטען, יצר צורה של פוליטיקה מבוססת שווקים, שמצמצמת את בחירת הפרט. אולם חוקרים מסכימים כי פוסט-פוליטיזציה לעולם איננה שלמה, והפוליטי יכול להופיע ולהתעורר בקרב אלה בחברה שאין להם קול, מי שנמצאים בשוליים החברתיים או האידאולוגיים. תהליכים אלו מתרחשים בעולם המערבי, כך למשל בגרמניה, בצרפת ובארצות הברית, ומאיימים על הדמוקרטיה הליברלית. הפילוסופית שנטל מוף, המבקשת להגן על על דמוקרטיות ליברליות, טוענת שקונצנזוס (לאומי) אינו בהכרח מטרה רצויה או ערך דמוקרטי ושחוויית הסכסוך ומציאות ההדרה הם חלק מרכזי בחיים העכשוויים אשר יש לקבלם כ"אגוניסטיים", כקונפליקטים מתמשכים בין קבוצות יריבות בחברה. האתגר הוא לפעול במצב האגוניסטי בלי להתדרדר למצב אנטגוניסטי שבו קבוצות רואות את עצמן כאויבות זו של זו. במהותו, מצב האגוניזם אינו מבקש להפר את מבנה המדינה, אלא לשנותו במשא ומתן באמצעות אסטרטגיות מגוונות. במובן זה הדמוקרטיה הליברלית אינה סטטית ואין לה אופי אינהרנטי, אלא היא תהליך שיחי.


אולם מוף רואה איום על הדמוקרטיה הליברלית ומציעה, כאמצעי להצילה, טיפוח של האגוניזם תוך שמירה על שני עקרונות: קבלה של הפוליטי כסדר קונפליקטואלי שנמצא במשא ומתן תמידי ושמירה על סדר חברתי פלורליסטי. הנחת היסוד הראשונה, הפוליטי כסדר קונפליקטואלי שנמצא במשא ומתן תמידי, מרמזת על כך שכל סדר פוליטי נתון לשינויים ושכל סדר פוליטי הוא סדר הגמוני, אשר נוסד ומתוחזק באמצעות פרקטיקות הגמוניות. תפיסה זו של המציאות הפוליטית והחברתית מרמזת על כך שהפוליטי מורכב מיחסי כוחות לא-שווים; לפיכך האידיאל של הסכמה הרמונית הוא בלתי-אפשרי. מה שאפשר לעשות הוא לקבל את הנתון שהדמוקרטיה מכילה מטבעה סכסוך ופילוג; זהו הממד הפוליטי שמאפשר את השינוי. הפוליטי הוא היבט חיוני בהתפתחות של חיי החברה ותחום שבו נוצרות זהויות קולקטיביות ומנוגדות. דבר אחד ודאי: זהויות פוליטיות נבנות באמצעות פעולה של בידול כזהות של "אנחנו" ו"הם", אך הן אינן תואמות בהכרח להבחנה שבין "חבר" ו"אויב", שלפיה קבוצה אחת רואה באחרת אויב שמאיים על קיומה.


הנחת היסוד השנייה, שמירה על סדר חברתי פלורליסטי, תופסת גם במרחב האגוניסטי את האפשרות "לאלף" – אך לא למגר – את הממד האנטגוניסטי של היחסים הפוליטיים. יחס "מאולף" זה מובחן מהיחס האנטגוניסטי באופן שבו הזהויות הקולקטיביות הפוליטיות (ה"אנחנו " וה"הם") רואות זו את זו. ביחסים אנטגוניסטיים הצדדים רואים זה את זה כאויבים ואינם חולקים שום בסיס משותף. ביחסים אגוניסטיים, בעוד שהצדדים נמצאים בקונפליקט, הם עדיין מכירים בלגיטימיות של המתנגדים ורואים את עצמם שייכים לאותה אגודה פוליטית. במובן זה הם "יריבים" ולא "אויבים".

מפרספקטיבה זו, החברה בישראל תמיד הייתה מרחב אגוניסטי. אולם הרפורמה המשפטית והמתח שבין הקבוצות מאיים לדרדר אותה ליחסים אנטגוניסטיים. כיצד הגענו עד הלום? אחד הצירים (וודאי שלא היחיד) להבנה של המצב הנוכחי הוא הסכסוך האגוניסטי סביב מבקשי המקלט.


בין מחאות ליוזמות משפטיות: הסכסוך האגוניסטי סביב מבקשי המקלט

בישראל קיים מזה כעשור סכסוך אגוניסטי סביב מבקשי המקלט. היוזמות של ממשלת ישראל בדבר מדיניות המעצר והגירוש של מבקשי מקלט היו למושא מרכזי לסכסוך. מדיניות מעצר וגירוש קודמה בשני ערוצים עיקריים: (1) חקיקה בכנסת והתיקונים לחוק למניעת הסתננות משנת 1954;[1] (2) התוכנית הממשלתית לעזיבה "מרצון" של מבקשי מקלט וגירושם אל "מדינות שלישיות" (כלומר מדינות שאינן מדינות המוצא שלהם). מדיניות זו עוררה אירועי מחאה רבים במרחב הציבורי וכן עתירות לבית המשפט. הנמענים של תביעות אזרחיות אלו הם גורמים לאומיים (ממשלת ישראל ובית המשפט העליון) וגורמים בינלאומיים (האו"ם והשגרירויות הזרות בישראל). במקביל היה המרחב העירוני לזירת מאבק קונקרטי של מחאות בעד ונגד מבקשי המקלט.

++הגרף מתאר את מספר אירועי המחאה (לא את היקף המשתתפים) בעד ונגד פליטים בתקופה שבין ינואר 2012 – מרץ 2018. מספר האירועים בגרף מוצג לצד יוזמות חקיקה, מדיניות הממשלה ופסיקות בתי המשפט בנושא מעצר וגירוש. נתונים אלו מבוססים על דיווחים בתקשורת הכתובה והמקוונת.

הגרף ממחיש את המתח שבין היוזמות המשפטיות של הממשלה (באדום), פסיקות בג"ץ בנוגע לתיקוני החוק ביוזמת הממשלה (ירוק) והמחאות בעד ונגד הפליטים (כחול וכתום בהתאמה) (איור: פרופ' חתוקה, המעבדה לתכנון ועיצוב עירוני).


++המפות ממחישות את ההתפתחות של זירות מאבק ומחאה בעד ונגד מבקשי המקלט ופיזורן המרחבי בתל אביב ובירושלים. הבולט במפות הוא המעבר של חלק מן המחאות מזירות "ציבוריות" לבתיהם של נבחרי ציבור, ובייחוד של שופטי בית המשפט העליון. חזית המאבק היא מרחב המגורים הפרטי של היריבים, והיא מסמנת גלישה של המאבק מהזירה הממסדית והציבורית לזירה הפרטית.


הדינמיקה המורכבת הזו העמיקה את הסכסוך האגוניסטי סביב מבקשי המקלט, סכסוך שיש לו כמה מאפיינים בולטים:

  • מקום – תחרות על זהות הקונפליקט האגוניסטי סביב מבקשי המקלט הוא מאבק על זהות, על משאבים ועל טריטוריה. בקונפליקטים אגוניסטיים קבוצות יריבות חולקות מרחבים סימבוליים ומוסדיים. יתר על כן, הקבוצות היריבות בסכסוך חולקות מרחב סמלי משותף (הגמוני), ואינן רואות זו בזו גורמים חיצוניים שיש להשמיד. זאת ועוד, ההתמודדות בין הקבוצות אינה מנותקת ממוסדות (כמו הכנסת) אלא קשורה אליהם; הקבוצות היריבות מטפחות יחסים מסוימים עם ההגמוניה, כלומר הן מציעות דעות מנוגדות לאלה של הממשלה או של האופוזיציה, אך כולן פועלות במערך החברתי והפוליטי המשותף.

  • קנה מידה – המשגה היררכית מסורתית הקונפליקט האגוניסטי סביב מבקשי המקלט מאשרר את ההמשגה ההיררכית של קנה המידה ומתייחס לעירוני (כאל זירה של הממשי) ולקנה מידה של מדינת הלאום (כאל תחום האידאולוגיה והמשא ומתן). מכיוון שהוא מתמקד בדינמיקה שבין קבוצות מתחרות ובמשא ומתן עם מוסדות פורמליים, לקנה המידה העולמי יש תפקיד קטן, אם בכלל (אם כי קנה המידה הגלובלי משפיע בעקיפין על העמדה של הקבוצות וכוחן הארגוני, כיוון שמדובר בסוגיה של הגירה).

  • טקטיקות – הפיזי והמוסדי כקשורים זה בזה במחלוקת על מדיניות המעצר והגירוש של מבקשי מקלט התפתח קשר תלוי בין מעשה המחאה הקונקרטי לבין יוזמות החקיקה. כך נוצר מצב שבו המחאה והחקיקה היו לכלים שלובים המשפיעים יחד על השלטון המרכזי. הטקטיקות של המחאה ושל החקיקה התרחשו במסגרת הסדר הפוליטי ההגמוני; הן לא ביקשו לאתגר או לפרק את מבנה המדינה אלא לחולל שינוי באמצעות משא ומתן. במובן זה הטקטיקות בסכסוך האגוניסטי נבדלות מהתנגדות גורפת לסדר הגמוני אשר מבקש לשנות תצורה של המשטר.

  • הקונפליקט האגוניסטי סביב מבקשי המקלט אינו בהכרח פרודוקטיבי; הוא היה ועודנו תהליך מתמשך שלא הושגה בו הסכמה. עם זאת הוא יצר שלושה שינויים מרכזיים: 1) שלב חדש בתודעה האזרחית של כוחו של "העם" או של כוחם של שחקנים מן המקום לעומת שחקנים פוליטיים וסדרים פוליטיים; 2) שלב חדש בתהליך ההשתתפות, שהפך לרב-רבדי ושיצר אינטראקציה בין האזרחים המוחים לבין התחום המשפטי; 3) פיצול בהומוגניות של החברה הישראלית, שהזינה מחלוקות אידאולוגיות.


הרפורמה המשפטית והחשש מהידרדרות ממצב אגוניסטי למצב אנטגוניסטי

החברה הישראלית מצויה זמן רב במצב של סכסוך אגוניסטי, סכסוך בין קבוצות ה"אנחנו" בחברה (קבוצות אלו אינן כוללות את המגזר הערבי והבדואי ואת חסרי המעמד). קונפליקט אגוניסטי אינו מתעורר לפתע, ואין לראות בו אירוע יחיד או אפילו שרשרת אירועים אלא תהליך שינוי של זהות המקום. מה שמבדיל סכסוך אגוניסטי מסכסוכים אחרים הוא העיסוק האינטנסיבי שלו במוסדות השלטון, התורם גם לנוכחותו המתמשכת ולפרופיל הציבורי הגבוה אשר לו הוא זוכה. בעזרת פעולות מקומיות מגוונות, קבוצות ה"אנחנו" בחברה מבטאות את תגובתן להחלטות קונקרטיות שקיבלו מנגנוני השלטון במטרה לשנות מדיניות. ה"לא אנחנו" יכולים להשתתף בסכסוך, אך הם לעולם לא ייתפסו וייראו כמנהיגים. לפיכך ליברלים או אתנוקרטים בקבוצות הסכסוך סביב מבקשי המקלט התעמתו עם מדיניות קיימת וייצגו קרעים במצב הפוסט-פוליטי. הם תקשרו עם מוסדות המשתמשים בכלים שונים – רשמיים (בית המשפט העליון) ובלתי-פורמליים (הפגנות וישיבות ציבוריות).


אין ספק כי הרפורמה המשפטית היא התקפה קשה ואגרסיבית על הדמוקרטיה הליברלית, המאיימת לשנות את המשטר הקיים. אולם הקונפליקט סביב הרפורמה המשפטית חורג מגבולות הסכסוך האגוניסטי שבו הקבוצות רואות את עצמן כיריבות, והסכסוך מתפתח לקונפליקט אנטגוניסטי שבו קבוצות רואות את עצמן כאויבות. האתגר של החברה בישראל היום הוא להצליח "לאלף" את הממד האנטגוניסטי של היחסים הפוליטיים, ולמנוע מהצדדים לראות זה בזה אויבים שאינם חולקים שום בסיס משותף. הדרך לשם, לפי שנטל מוף ובמטרה להציל את הדמוקרטיה הליברלית, היא שכלול מנגנוני ההידברות בין הקבוצות השונות וניהול משא ומתן. ישראל כמו כל חברה היא פרויקט דיסקורסיבי, הנמצא בתהליך של שינוי. ההידברות היא חלק מניהול הקונפליקט והמרחב האגוניסטי בישראל של תחילת המאה העשרים ואחת.


[1] ראו את היסטוריית החקיקה של החוק למניעת הסתננות במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת. חוק מדינת ישראל (knesset.gov.il)


קריאה מומלצת:

Mouffe, C. (2013). Agonistics: Thinking the world politically. Verso.

Hatuka, T., & Wijler, M. (2021). Agonistic conflict as a distinct type of contentious politics: Learning from protests for and against asylum seekers in Israel. Built Environment 47(1), 96-118. https://doi.org/10.2148/benv.47.1.96.


רשימה זו היא חלק ממחקר משותף של חוקרים בישראל ובגרמניה מן התחום של תכנון ערים, של מדע המדינה ושל לימודי תקשורת, העוסק במחאות פוליטיות סביב נושא ההגירה בישראל ובגרמניה בין השנים 2018-2010 (המחקר נתמך בידי קרן GIF).


פרופסור טלי חתוקה היא אדריכלית ומתכננת ערים, שחוקרת את הקשר בין עיצוב המרחב ואדריכלות לנושאים חברתיים, וייסדה את המעבדה לעיצוב עירוני


מאת: פרופ' טלי חתוקה

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדעי החברה

הדוא"ל שלי: hatuka@tauex.tau.ac.il


Comments


bottom of page