top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תפרופ' עמרי ידלין

ממהפכה שמרנית להפיכה מטלטלת

עודכן: 14 בפבר׳ 2023


 


תומכי הרפורמה מנסים להרגיע את מתנגדיה וטוענים שכל מטרתה היא להחזיר את המטוטלת המשפטית לשיווי המשקל שנהג בישראל לפני המהפכה החוקתית של שנות התשעים.

אכן, ניתן להבין את הכמיהה לימים שלפני המהפכה החוקתית, בהם שרר איזון בריא בין הרשויות. מצד אחד, הכנסת והממשלה הכירו בעצמאות הרשות השופטת ובכוחה לפרש את חוקי הכנסת על פי העקרונות של הכרזת העצמאות. ומצד שני, בג"צ הכיר בריבונות הכנסת והותיר בידיה את הכוח לאמץ חוק הסותר מפורשות את הכרזת העצמאות. כך למשל, תוך הישענות על הכרזת העצמאות, קבע בג"ץ שהממשלה אינה רשאית לפטר מורה בעל אידיאולוגיה ימנית קיצונית ואינה רשאית לסגור עיתון שאחז בעמדה שמאלנית קיצונית. בפסיקותיו הכיר בג"צ בעליונות הכנסת ובסמכותה לתקן את החוק באופן המסמיך את הממשלה, באופן מפורש, לפטר אנשים או לסגור עיתונים בשל עמדותיהם הפוליטיות; אך הכנסת מיאנה להשתמש בסמכותה זו.


חוקי היסוד שינו את מאזן הכוחות בין הכנסת לבין ביהמ"ש, בכך שהכנסת ויתרה על כוחה לומר את המילה האחרונה בתחום זכויות האדם. לעומת זאת, בתחום זכויות האדם, חוקי היסוד שימרו את שיווי המשקל שנהג במדינה. שני חוקי היסוד -"חופש העיסוק" ו"כבוד האדם וחירותו"- הצהירו על כך שמדינת ישראל הינה יהודית ודמוקרטית; ובשניהם נקבע מפורשות, כי הם אינם מגנים על האזרחים מפני פגיעתם של חוקים שנחקקו לפני חקיקת חוקי היסוד. כך למשל, אזרח מוסלמי לא יכול לעתור נגד תקפותו של חוק השבות, הן משום שחוק זה נחקק לפני חוקי היסוד והן משום שחוק זה עולה בקנה אחד עם ההצהרה הכללית של חוקי היסוד שהמדינה היא יהודית.

במילים אחרות, המהפכה החוקתית אמנם שינתה את מאזן הכוחות בין הממשלה והכנסת לבין הרשות השופטת, אך זו הייתה מהפכה שמרנית, במובן זה שהיא לא הכריזה על זכויות אדם חדשות, אלא היא נועדה לשמר את הקיים ולמנוע פגיעה עתידית בזכויות שהוכרו קודם לכן.


הרפורמה המוצעת כיום לא נועדה להחזיר את המדינה לשיווי המשקל המשפטי ששרר כאן בשנות התשעים:

ראשית, מבחינת מאזן הכוחות בין הרשויות, הרפורמה אינה מסתפקת באימוץ מחודש של עקרון ריבונות הכנסת, אלא היא גם חותרת תחת המעמד העצמאי שהיה לרשות השופטת מאז הקמת המדינה.

שנית, וחשוב מכך, המטרה של מנסחי הרפורמה איננה לשמר את מעמד זכויות האדם שנהג בשנות התשעים, אלא דווקא לפגוע בו. על כך אנו למדים, לא רק מצמצום ההגנה שמספקים חוקי היסוד ומהפגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אלא גם מההצהרות המפורשות על כך שרפורמה זו הינה רק צעד ראשון בתכנית עתידית שגם מצאה ביטוי בסעיפים מפורשים בהסכמים הקואליציוניים. אי לכך, קיים חשש ממשי שאזרחים שאינם מתיישרים לפי עמדות השלטון, לא יוכלו יותר ליהנות מן ההגנה שניתנה להם מאז קום המדינה.


מכאן גם חוסר הסימטריה הנוסף בין שני המהלכים ההיסטוריים: המהפכה החוקתית של שנות התשעים הצהירה על שימור הסטטוס קוו של זכויות האדם ולכן היא נתמכה על ידי מפלגות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, ימין ושמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים. לעומת זאת, מכיוון שהמטרה של הרפורמה המתוכננת כעת הינה לקעקע את סטטוס זכויות האדם הנוהג, קמה מולה תנועת התנגדות רחבה ועיקשת, הן בכנסת והן בציבור, של אנשים החוששים שזכויות האדם שלהם ושל אחרים ייפגעו.


לכן, גם אדם כמוני, שלא היה מהתומכים של המהפכה החוקתית של שנות התשעים, והסבור שיש מקום לרפורמה מקיפה במערכת המשפט הישראלית, מוצא עצמו מתנגד נחרצות להפיכה החוקתית שמונחת כיום על שולחן הכנסת. התנגדות זו נובעת הן מכך שהרפורמה נועדה לשנות באופן משמעותי את שיווי המשקל בתחום זכויות האדם הנוהג במדינה מאז הקמתה, והן משום שהמעבר בין נקודות שיווי המשקל הללו עלול לטלטל את החברה הישראלית באופן שאחריתו מי ישורנה.



פרופ' עמרי ידלין, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, לשעבר נשיא מכללת ספיר


מאת: פרופ' עמרי ידלין

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: משפטים

הדוא"ל שלי: yadlin@tauex.tau.ac.il

Comments


bottom of page