זקני האוניברסיטה וודאי זוכרים את יצחק בן אהרון בליל המהפך ממאן לקבל את הכרעת הרוב. מסירובו של זה ועד שלטי החוצות מעיתון הארץ ש"דמוקרטיה לא נגמרת בבחירות" נמתח קו ישיר. כמו תלמיד עייף שהתעורר לפתע בשעת האזרחות מזכירים לנו אנשי השמאל (ובצדק!) ש"דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב". רק חבל שהם נמנמו בשאר השיעור: דמוקרטיה היא גם ובעיקר ריבונות העם, בחירות חופשיות, חירות הפרט, הפרדת הרשויות. בחלק מן המדינות הליברליות פירושה גם עליונות המחוקק.
ומה לעשות, העם אוהב את בנימין נתניהו. את המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק.
אין חובה כמובן לאמץ את הכרעת הרוב, אך ראוי לכבדה. עצמאותה של הרשות השופטת ותקשורת חופשית תלויים בכך. מדינה שבה בוחרי צד אחד נחשבים איפסו פקטו נבערים מדעת ומנהיגם לא לגיטימי, לא יתכן בה שיפוט חסר משוא פנים וסיקור הוגן. לא סתם הטילה פרופ' רות גביזון ז"ל ספק בסיכויו של נתניהו לזכות במשפט צדק. וכאשר בחירת הרוב מוקצה מחמת מיאוס, מפלגות מרכז מתונות אינן חופשיות לחבור לנציגיו ולמתן אותו, והוא נותר בעל כורחו נתון לכוחות הקיצון.
בית המשפט חייב כמובן שיהא נפרד ועצמאי מן המחוקק ומן הרשות המבצעת. עליו להגן על חופש הפרט, זכותו לגופו, כבודו ופרטיותו, כאשר הלה ניצב חסר אונים מול אריות השלטון ונזקק לסעד מיידי - הפליט, הגאה, האסיר, בן המיעוטים, הדיסידנט (ה"פליג"), מי שמתנגד לדעה הרווחת. על כן מוטב אולי שביתר המקרים, אלה הפוליטיים במובן הצר שבהם השעה אינה דוחקת, יקבעו הציבור ונציגיו: מי יהיה ראש הממשלה ומי יהיו שריו; מהו היחס הרצוי להם בין דת למדינה, הסדר הסטטוס קוו, ובכלל זה חוקי הגיוס וכשרות במוסדות ציבוריים. תהליכים דמוקרטיים הם ארוכים ומבולגנים, לעיתים רוויי טעויות, אך האלטרנטיבה גרועה יותר.
יש מי שיטען שהכל פוליטי ואין חוק ומשפט נפרדים מפרשנותם: החוק, ובעיקר החוקה, הם מה שקובע בית המשפט. אם כך הדבר, אין תמה על דרישה למינוי פוליטי של השופטים, רק מפתיע שזה לקח כל כך הרבה זמן.
אסור כמובן לאפשר את עריצות הרוב, לא בקולם של 61 חברי כנסת, ולא במינוי השופטים. אך חמורה לא פחות רודנות המיעוט. אריסטוקרטיה אפלטונית שבה האינטלקטואלים "רואי האמת" מושלים בפועל - איננה דמוקרטיה. דמוקרטיה מהותה כבוד לתבונתו ובחירתו של האזרח הפשוט, קול אחד לכל אחד, ולסגולה המצרפית העולה מכל אלה. דמוקרטיה היא גם חופש הביטוי והדעה: למעט דעות שהוצאו מן החוק, הכל לגיטימי, לא רק דעת המיעוט. התדיינות היא מילת המפתח.
על חשיבותה של הזכות להפגין אין צורך להכביר במילים. כל מפגין בכיכר הוא עד הגנה לחיותה של הדמוקרטיה הישראלית, ולהעדר הדיקטטורה. קשה לקחת ברצינות את רטוריקת מות הדמוקרטיה או נסיגתה. אילו חשבו כך באמת אנשי השמאל, הייתה להם חובה מוסרית לדרוש מנציגיהם להיכנס לקואליציה ו"להציל" את השיטה, במקום לאוורר על במותיהם כל פוליטיקאי כושל במדינה לדורותיה.
וכמו הבוט במחשב: "כיצד נוכל לעזור? (אנחנו אנשי האקדמיה)
ראשית, אסור לנו להתנהל כאילו כל האוניברסיטה "שפה אחת ודברים אחדים". ציבור הסטודנטים, ידידיי האוניברסיטה, תורמיה ובוגריה, ואפילו אנשי הסגל, מגוונים בדעותיהם כשאר קהל ישראל. עמדה פוליטית מונוליטית (גם בקישוט עלה תאנה!) ואפילו דימוי שכזה, מזיק לנו ופוגע בציבור אותו אנו אמורים לשרת.
שנית, ובקשור לכך, אסור לאוניברסיטה להילחם בבחיר הרוב, מלחמה שכולנו נפסיד בה. ביכולתה וחובתה לעמוד בחירוף נפש על הגבלת השלטון בכל הנוגע לזכויות הפרט ובכלל זה חירותינו האקדמית. אין כאן ניגוד של ממש. ראש הממשלה שותף לערכי חירות ומשפט – קראו את ספריו – הוא חונך במורשת הזו, יש לו יראת כבוד לאקדמיה מבית, והוא וודאי שומע את משק כנפי ההיסטוריה. הוא הבטיח לישראל "מקום תחת השמש". אין לו עניין במלחמה הזו.
אם למשפטני האוניברסיטה יש תפקיד בכוח, ראוי שיציעו הצעות בונות שישמרו את האינטרסים שלנו, ובעיקר את החירות האישית, ובו זמנית יאפשרו לממשל הנבחר למשול. ישראל זקוקה ליציבות שלטונית, והיא בחרה את נציגיה. העם אמר את דברו. וכדי שאנחנו נרגיש נוח תחת השלטון, צריך שהוא ירגיש נוח בקרבנו. האינדווידואל, קניינו ובכלל זה זכותו לגופו ומרחבו הפרטי, חייב שיהיו מוגנים על ידי בית משפט חזק. בטוחתני שראש הממשלה לא יחלוק על כך. עיצוב הספירה הציבורית, חלוקת נטל הגיוס ושאר ענייני מדיניות ציבורית ראוי שיוכרעו על ידי נציגי הקהילה הפוליטית, לא על ידי משפטניה. ההבחנה דקיקה ושברירית אך יש למצוא את הנוסחה המשפטית לכך - תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולבג"צ את אשר לבג"צ. הנה תפקיד אחד למומחי האוניברסיטה.
ובאשר לרה"מ נתניהו עצמו. יפים גם כאן דבריה של פרופ' גביזון ז"ל - "הייתי מאוד שמחה אם אפשר היה למצוא מסלול שיסלק את התביעות הפליליות... מהתנגשויות כאלה לא יוצא טוב. אין בהן מנצחים." זו טרגדיה לדמוקרטיה. אילו נשמענו לה אז, אולי היינו במקום אחר לגמרי היום.
תמי מייזלס היא משפטנית ופרופסור לתיאוריה פוליטית בחוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל-אביב. תחומי המחקר המרכזיים שלה הם לאומיות ליברלית וזכויות טריטוריאליות, ,היבטים נורמטיביים של טרור ולוחמה בטרור, מוסר המלחמה ודיניה.
מאת: פרופ׳ תמי מייזלס
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב
תחום המחקר שלי: מדע המדינה
הדוא"ל שלי: meisels@tauex.tau.ac.il
תגובות למאמר:
פרופ׳ תמי מייזלס,
אני מודה לך על העוז לבטא דעה כנה ומנומקת, תופעה שכמעט ונעלמה במדינה שלנו.
כילידת ברה"מ אני מזהה לחרדתי תהליכים פוליטיים של סתימת פיות, איום חברתי על מי שמעז לצאת מהשורה של "הדעה האחת הנכונה", רדיפה על רקע פוליטי, אכיפה סלקטיבית קשה ולעתים מנוגדת לחוק כנגד מי שמפריע לציבור שרואה את עצמו עליון לממש את שאיפותיו ומדיניותו. צר לי עד מאוד על כך, שמאז הבחירות האחרונות אני פחות מזהה מסביבי את מדינת ישראל שרציתי להגיע אליה, אבל כן מזהה את המדינה שברחתי ממנה ומשלטונה ה"נאור".
בברכה ותודה, דינה ליפשיץ
תגובתה של פרופ' תמי מייזלס:
דינה יקרה, תודה לך על דבריך. אקדים ואומר שלא נדרש עוז מצדי, אין לי ספק שנשיא האוניברסיטה מחוייב בכנות לחופש הדעות בפורום זה, ובכלל. יחד עם זאת, מאז שפרסמתי את דעתי קיבלתי עשרות מכתבים מתלמידים ומורים ברוח מכתבך שלך, שמביעים דאגה למעמדי ומלינים על סתימת פיות ורדיפה פוליטית. (נדמה לי שכמות התגובות למאמרי מעידות על מיעוט לא מבוטל, אם לא "רוב דומם", של תומכים אפילו במעוז השמאל של אוניברסיטת תל אביב). ייתכן שאת צודקת, ומעט בולשוויזם נותר עוד בשמאל הנאור. ואולי על כך למעשה כל המאבק הנוכחי. צר לי שמי שמפגין למען "חופש אקדמי" נתפס על ידי תלמידנו, ואפילו חלק מן הסגל (האקדמי והמנהלי) כמי שמבקש להשתיק דעות. אחד מעמיתיי הגדיר יפה את תומכי רה"מ בקמפוס "אנוסים" (מראנוס).
מי מאיתנו שעדיין מתעוררים בזעה קרה לזכר ממשלת המיעוט של נפתלי בנט משתוממים שתומכיה מפגינים למען "דמוקרטיה", שלא לדבר על ליברליזם וזכויות פרט, ללא כל בדק בית והתבוננות פנימית. יפה כתבו פרופסור גוטמן שוורץ וד"ר צימרמן באתר זה על "זמן שחור" וטראומה. עכשיו אתם יודעים איך הרגשנו בשנה האחרונה תחת "ממשלת הריפוי". הרבה מן המתרחש עכשיו הוא גם תוצאה מכך. נדמה אכן, דינה, שהבנת הליברליזם כאן די סלקטיבית. היא נשענת בעיקרה על העקרון הדמוקרטי הידוע מימי אתונה העתיקה: "רק לא ביבי"! 😊
עצוב עוד יותר שמי שמחזיק בעמדות ליברליות כלשהן (בערך), לא מיטיב להבין שהאמת מצויה לרוב בחלקים שונים או שווים בין שני הצדדים, כפי שגרס ג'ון סטיוארט מיל. עם הבנה כזו אפשר היה להגיע לרפורמה מצויינת. אבל מי שכינו את יוזמת כבוד הנשיא "הסכם כניעה" ונתונים במאבק דמיוני נגד "בני החושך" (שלא לאומר שחזור הזוי של נוער שנות ה-1960), לא הצליחו לתרגם את חששותיהם -- הראויים בחלקם -- להישג פוליטי כלשהו. כך נכשל השמאל, וכולנו הפסדנו. איש לא מתכוון להשתיקם או לעצרם (זו חלק מהפנטזיה שלהם). תחת זאת "יחמירו" איתם, ופשוט יתעלמו מהם. שניים-שלושה מנדטים ברחוב לא מטרידים אף אחד. ואם יפנו לאלימות (מילולית או פיסית) יאבדו את המרכז ויתכווצו חזרה למימדים זעירים. מרי אזרחי לא ממש פיזיבילי (האם רון חולדאי מכיר תל-אביבים?) – סוודרו של הפודל יתרטב בהפגנה וכל "חיילי המורדים" יחזרו הביתה. איך אמר פעם יגאל הורוביץ? (בהקשר אחרי לגמרי כמובן): "משוגעים, רדו מהגג"!
חזרה למילותייך הטובות, דינה יקרה: ארץ ישראל יש רק אחת, זו שחלמת עליה, וזו שאליה הגעת. "הארץ הטובה" שכולנו ברוכים להימצא בה (למרות הכל) ומצווים ליישבה. לו יהי ותהא זו גם המדינה שחלמת להגיע אליה, ללא ציבורים עליונים, ללא איומים וללא שנאת חינם משני הצדדים! לא "בדרך לחורבן בית שלישי" (פרופ' ניב אחיטוב), אלא לבנייתו. כדברי המשוררת (שהעזה לצאת מן השורה!) "שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש".