חלק חשוב מהשיח הציבורי בישראל מתנהל סביב היחס בין דמוקרטיה לבין שלטון הרוב. חסידי השינויים המשטריים המקודמים בימים אלה טוענים שהגבלות משמעותיות על כוח שלטון נבחר אינן מתיישבות עם עקרון שלטון הרוב; הם מעגנים את השינויים האלה במעמדו של עקרון זה כרכיב המכונן של מושג הדמוקרטיה. רבים וטובים חולקים על המסקנה הזו. נראה שעמדת-הנגד הרווחת בשיח הציבורי היא שבדמוקרטיה מהותית, בנבדל מזו הפורמאלית, ראוי לאזן את עקרון שלטון הרוב עם ערכים דמוקרטיים נוספים, כמו הפרדת רשויות וזכויות הפרט.
אני סבור שהמעקש בהפיכה המשטרית המוצעת עמוק עוד יותר. כדי להסביר את עמדתי, כדאי להתחיל בסיבה בגינה לא סביר לטעון שדמוקרטיה מתמצה בעקרון שלטון הרוב. ניתן לאתר אותה כבר ברמה הלשונית: המושג דמוקרטיה אינו מיתרגם לשלטון הרוב; דמוקרטיה היא אידאל משטרי של שלטון העם כולו. ובכל זאת, דמוקרטיה אכן מתאפיינת בעקרון בחירות רובני. הסבר ראשוני לכך הוא שדמוקרטיה ישירה, אשר בה העם כולו משתתף בקבלת ההחלטות השוטפות, איננה אפשרית ברמה המעשית וספק רב אם היא ראויה נורמטיבית. מכאן עולה שהאידיאל של שלטון העם מחייב שכלל אזרחי המדינה (או חברי היחידה הפוליטית) יבחרו את מי שיסדירו בשמם את החיים המשותפים שלהם. אבל חשוב לשים לב שבתשובה זו אין די, כיוון שעדיין נותרת השאלה מדוע לכול אחת ואחד יש בדיוק קול אחד.
הוגי דעות שונים קידמו תשובות אפיסטמיות ותועלתניות לשאלה הזו. ההסברים הללו רואים במשקל השווה הניתן לכל קול קירוב גרידא, הנדרש לאור הקושי לדעת מהם כישוריהם הרלוונטיים של האזרחים השונים ומהן עוצמתן היחסית של העדפותיהם. אבל אם זה היה לב העניין, היינו סוברים שאם (או כאשר) בעיות מעשיות אלו תיפתרנה (למשל באמצעים טכנולוגיים), ראוי יהיה לתת משקלות שונים להצבעותיהם של אזרחים שונים. עקרון שלטון הרוב דוחה כמובן אפשרות זו מכול וכול, ולא בכדי: העיגון הנורמטיבי של הרעיון של קול אחד לכול אחד הוא עקרוני ולא פרגמטי. להבנתי הוא מצוי בעקרון היסודי של כול חברה הומניסטית, לפיו לכול אדם זכות שווה לאוטונומיה: זכות שווה לעצב את סיפור חייו. מכיוון שההחלטות שאנחנו מוסרים בידי נבחרינו באשר לחיים המשותפים שלנו משפיעות באופן ברור על סיפור החיים של כול אחת ואחד מאיתנו, זכאי כול אדם למשקל שווה בבחירה של אותם נבחרים. נראה לי שמסקנה פשוטה זו גם משקפת את ה-DNA הדמוקרטי הבריא של הישראליות והישראלים כולם: בדמוקרטיה הישראלית כול אחד מאיתנו רוצה וזכאי שיספרו אותו; שיראו אותו ואת הזכות השווה שלו לעצב את סיפור החיים שלו.
מדברים אלה עולות מסקנות חשובות הן לגבי זכויות הפרט והן לגבי סמכות השלטון.
עולה מהם, קודם כול, שהבחירה הרובנית מיועדת רק להסדרת החיים המשותפים; היא לא יכולה לשלול את הזכות הבסיסית של כול אדם לאוטונומיה. במילים אחרות, מכיוון שסמכות הרוב נשענת על הזכות השווה לאוטונומיה, שמירה על זכויות הפרט הנגזרות מזכות בסיסית זו היא תנאי ללגיטימיות של כול שלטון, כולל זה שנבחר על-ידי הרוב, גדול ככול שיהיה.
עולה מהם גם שבדמוקרטיה סמכות השלטון היא תמיד ובהכרח מוגבלת. סמכות השלטון בחברה דמוקרטית היא לפעול בשמם של כול אזרחי המדינה. בדמוקרטיה אין מקום לשיח של משילות; השלטון בא לשרת, ולא למשול. זאת ועוד, כמו כול שליח או נאמן (חישבו על מי שנבחרו לנהל כספים של קבוצה גדולה של חוסכים) על השלטון לשרת את כולם, והוא איננו רשאי להתעלם מחלקים של העם או מפרטים רק בגלל שהם אינם חלק מהרוב שבחר בו.
חשוב לראות שכול הדברים שציינתי (שפירוט והגנה עליהם מחייבים דיון נרחב, כמובן) אינם עוסקים בדמוקרטיה כזו או אחרת ("מהותית" למשל), אלא נסבים אודות מה שניתן לכנות דמוקרטיה נקודה. אין דמוקרטיה – שום סוג של דמוקרטיה – כשסמכותו של השלטון איננה מוגבלת ומוגדרת היטב כך שהשלטון אכן ישרת את עניינם של כלל האזרחים. ואין דמוקרטיה – שום דמוקרטיה – בלי שמירה קפדנית על זכויות הפרט. זכויות הפרט והגבלה על כוח השלטון אינם עקרונות מתחרים לשלטון הרוב, שראוי לאזן אותו מולם; הם תנאי הכרחי – תנאי שבלעדיו אין – ללגיטימיות של שלטון הרוב עצמו.
אם, אבל רק אם, מסכימים על הנקודות הללו, יש מקום לבירור ההסדרים המעשיים הנגזרים מהם. אז, ורק אז, אפשר וצריך לשאול אילו הסדרים מוסדיים יבטיחו באופן מיטבי את ההגנה עליהן במשטר רובני כשלנו. לא צריך להיות חסיד גדול של המצב הנוכחי כדי להבין שלא ניתן לראות במשטר שיהיה כאן אם היוזמות הנוכחיות יקודמו משטר דמוקרטי.
מאת: פרופ׳ חנוך דגן
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב
תחום המחקר שלי: משפטים
הדוא"ל שלי: daganh@tauex.tau.ac.il