האם המתווה שהציע הנשיא יצחק הרצוג יכול להביא לפתרון המחלוקת על מערכת המשפט ולהציל את ישראל ממשבר חוקתי? אפשר להעריך את מאמציו הכנים של הרצוג להגיע להסכמה. יש ערך רב לקריאתו לעצור את תהליך החקיקה של ההפיכה המשטרית בכנסת. עצירה כזאת עשויה לשנות את התמונה. אפשר לברך על כך שהוא ציין את החשש העמוק מפני פגיעה ביסודות הדמוקרטיים של ישראל, שמעורר מכלול חלקי הרפורמה. אפשר גם להסכים עם קביעתו, שיש להגיע להידברות ולהסכמה רחבה על שינויים חוקתיים.
ואולם, כאשר קוראים את העקרונות שהציע הרצוג כבסיס למשא ומתן, ובוחנים את התוכן ולא רק את ההליך, מגלים שלמעשה מדובר כבר בהפנמה של עיקרי התוכנית של יריב לוין ושמחה רוטמן. למעשה ה"הסכמה" וה"פשרה" שהוא קורא להגיע אליהן מקבלות את הנחות היסוד והדרישות שלהם.
כך, למשל, הרעיון לחוקק חוק יסוד: חקיקה, שיביא ליציבות חוקתית ויסדיר את דרכי החקיקה של חוקי יסוד נכון וראוי, אבל ההצעה שחוק יסוד שהתקבל בהסכמה רחבה, ואחרי ארבע קריאות, יהיה חסין מכל ביקורת שיפוטית, מסוכנת. חוקי יסוד הפוגעים קשות בזכויות האדם, שהן לבו של כל משטר דמוקרטי, פסולים, לא משנה באיזה רוב התקבלו ובכמה קריאות, ואין להעניק להם חסינות מביקורת שיפוטית.
כזה הוא "חוק יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל", שרוטמן רוצה לקדם ושנועד לאפשר פגיעה נרחבת בזכויות של מבקשי מקלט, כמו כליאה בלי הגבלת זמן (הסדר שנפסל בעבר בבג"צ), והגבלות חמורות על זכותם לפנות לערכאות שיפוטיות.
סכנה גדולה לזכויות האדם נשקפת גם מהצעתו של הרצוג לכלול בפשרה "פסקת התגברות", שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוק שבג"צ פסל בשל פגיעה קשה בזכויות אדם. פסקה מעין זו קיימת רק בשתי מדינות בעולם, וגם בהן מוטלות עליה הגבלות שונות. היא תאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו בגלל פגיעה בזכות לשוויון - כמו, למשל, החלק המפלה בחוק הפונדקאות, שפגע בזכות להורות של בני זוג מאותו מין; החוק שאִפשר לעצור חיילים ל-96 שעות (ולא ל-24 כמו אזרחים) לפני שהובאו לפני קצין שיפוט; חוק ה"הסדרה", שאִפשר לגזול קרקעות פרטיות של פלסטינים, ועוד.
חלק ממבקרי ההגנה השיפוטית על זכויות אדם מבקשים כבר שנים לכלול בחוקי היסוד פסקה כזאת, אך הקואליציות השונות, גם של בנימין נתניהו, דחו את הרעיון. יש להמשיך להתנגד לדרישה הזאת, שמטרתה לאפשר הפרות חמורות של זכויות אדם, ולא להכשיר אותה באמצעות "פשרה" הנוגעת לגודלו של הרוב או להליכים.
בוועדה הנוכחית לבחירת שופטים, שבה מיוצגים הממשלה, הכנסת, לשכת עורכי הדין והשופטים, לאף גוף - בניגוד לפייק ניוז לפיהם "השופטים ממנים את עצמם" - אין רוב, והחלטות מתקבלות בפשרה. הרצוג מציע לשנות את הרכב הוועדה, כך שלכל אחת משלוש הרשויות יהיה בה ייצוג שווה. אבל מכיוון שהרשות המחוקקת והרשות המבצעת נשלטות על ידי הקואליציה - נראה שיהיה לה רוב בהרכב כזה (נציג אחד יובטח לאופוזיציה לפי ההצעה). זאת להבדיל מהביזור הנוכחי. מינוי "נציגי ציבור", שהרצוג מציע שייעשה בתיאום והסכמה, כמו גם נציגות של עורכי דין, עשוי לשנות את התמונה, אך לאו דווקא לטובה.
יש בהצעה של הרצוג עוד רעיונות ראויים וחשובים, כמו הצורך להקטין את העומס בבתי המשפט ואת הסחבת ועינוי הדין, אבל אלה אינם יכולים לחפות על העובדה שהיא אינה כוללת קריאה לאישור מגילת זכויות אדם מלאה ומקיפה. בכך, וזו הבעיה העיקרית בה, היא מאמצת את עיקרי התוכנית של לוין ורוטמן כבסיס להידברות. היא לא מציעה בסיס לפשרה, כי אם לכניעה.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון הארץ
מאת: פרופ' אייל גרוס
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב
תחום המחקר שלי: משפטים
הדוא"ל שלי: agross@tauex.tau.ac.il
תגובות למאמר:
קראתי בעניין ובהערכה גם כאן וגם בהארץ. מכבדת את העמדה הערכית. לא מבינה את המהלך הפרקטי.
גדולת מתווה הנשיא בהבנה של מה פתוח למו"מ ועל מה רה"מ פשוט לא יכול לוותר מבחינה פוליטית, גם אילו רצה. ההפגנות ודרך התנהלותן מרשימות, אך אם אינן מתורגמות להישג פוליטי בדמות פשרה מסוג זה, מה תוכלו להשיג? תהלוכות לא מפילות ממשלות. שלושת השבועות הקרובים הם קריטיים, וחברי הקואליציה מחזיקים בכל הקלפים.
מבחינה זו כדאי לרה"מ ליישר איתם קו, רק הם יכולים להפילו. ואם ירצה לרצות חלק רחב יותר בציבור, יוכל לרכך את הרפורמה בעצמו ולהוסיף "סוכריות" שמטיבות עם העם, ללא רושם של כניעה לרחוב. ללא פשרה מסוג זה ו/או כניסת חלק מן המרכז לממשלה, מה בדיוק האסטרטגיה כאן? הסקר האמיתי התקיים באחד בנובמבר. ואף מעבר למספר הביבסטים, החרדים והבן גבירים, האם לא ייתכן שהציבור ברובו כבר הטמיע, אפילו רוצה, את עיקרי הרפורמה, וכדאי לעבוד עם כבוד הנשיא בנסיון לשפרה?
פרופ' תמי מייזלס