top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תד"ר ליה לוין

כשהשיח הפוליטי מקצין – הסיוע החברתי נשחק

עודכן: 7 בפבר׳ 2023

מי נשאר מחוץ לסיוע החברתי כשהפוליטיקה מפלגת?

 

השאלה שאתה התמודדתי:

בבסיס המחקר המתואר במאמר המצורף, נשאלו שתי שאלות: 1. כיצד מחליטים עובדים קהילתיים בשירות הציבורי מי הן הקבוצות החברתיות שזכאיות ו"ראויות" לתמיכתם? 2. האם וכיצד משולבים שיקולים הומניטריים בקביעת גבולות הגזרה המקצועיים של מי שנחשב "שייך" או "מקומי"?

 


האתגר החברתי שבו התמקדתי, מה הכלים לאבחון ומדידת המצב הקיים תוך התייחסות להיבטים השוואתיים:

האתגר המרכזי שבו עסק המחקר, סבב סביב הדילמות המוסריות עמן מתמודדים עובדים קהילתיים המועסקים בשירות הציבורי, בעבודתם במקום מגוון מאוד מבחינה אתנית ולאומית – וליתר דיוק, בשכונות בדרום תל אביב שבהן חולקות את המרחב הציבורי קהילות שונות, ובראשן אזרחי ישראל ומבקשי מקלט מאפריקה. עניין אותנו במיוחד המפגש בין שיקולים מקצועיים לבין הבחירה האם וכיצד לעבוד עם אוכלוסיית מבקשי המקלט, שבעת ביצוע המחקר הצטיירה בתקשורת ובשיח הפוליטי כאחת מאותן קבוצות העוינות את המדינה והמאיימות על צביונה.

מה מומלץ מבחינה תיאורטית ולאור איזו פרדיגמה/הנחת יסוד כתבתי את המאמר

המאמר מתכתב עם שלושה עולמות תיאורטיים מרכזיים - הגותו של ג'ורג'יו אגמבן על החיבור בין ריבונות, שייכות, מרחב והדרה; כתביו של דידייה פאסין על ההשלכות הקשות של שחיקה בשיח ערכי אוניברסלי על צמצום החמלה האנושית; והנחת היסוד שבשירותים ציבוריים ניתן מקום נרחב יחסית לשיקול דעת של בעלות/י מקצוע, אשר במפגש עם "העולם האמתי" מזמן דילמות מוסריות ואתיות מורכבות. הממצאים העיקריים של המחקר היו: העובדים הקשיבו למסרים הישירים והעקיפים של פוליטיקאים לא פחות מאשר למדיניות הרשמית שמכוונת את עבודתם. במקומות שבהם המדיניות הותירה מקום לשיקול דעת, העובדים זיהו שמצופה מהם לא לתת סיוע למבקשי מקלט, ומצאו שנסיונות שלהם כן לתת סיוע – נתפסו לא פעם על ידי הממונים עליהם כהתרסה. במלים אחרות, גם במקומות שבהם פוליטיקאים ומדיניות לא קבעו לעובדים כיצד לנהוג, המסר הפוליטי של מי "שייך" למדינה ומי לא, מי "ראוי" לעזרה ומי לא, חלחל והשפיע על עבודתם מדי יום. במצבים שבהם עובדים לא היו מסוגלים להתעלם מקושי של מבקשי מקלט, הם התריעו לעמותות על כך וקוו ששם יימצא לצורך מענה. אך גם מהלך זה היה רווי בחישוקים פוליטיים – מאחר שהעמותות עצמן הלכו והצטמצמו עקב דה-לגיטימציה של פעילותן ושל מקורות המימון שלהן מצד פוליטיקאים.


מה השלב הבא? מה צריך לעשות ומי צריך לעשות את זה?

אם ננסה להעביר את ממצאי המחקר לעת הנוכחית, נוכל להציע שתי נקודות למחשבה היכולות להאיר על המתרחש. ראשית, כפי שהמחקר מלמד, לא רק רפורמה ולא רק מדיניות מעצבות את המידה שבה זכויותיהם של אנשים נשמרות או נשחקות. עצם הנקיטה באסטרטגיות של התבטאויות קיצוניות, קטסטרופיזציה של המציאות, וביטול דעות מצד פוליטיקאים, מעצבת את המפגשים המידיים ביותר בין מוסדות המדינה לבין אנשים החיים במדינת ישראל. הדבר נכון, כך מראים לנו מחקרים גם ממדינות אחרות – כאשר אסטרטגיות כאלו ננקטות על ידי פוליטיקאים הן מן הימין והן מן השמאל (ניתן לשער שבמדינות שבהן קיים מרכז פוליטי, הדבר נכון גם לגביו). שנית, כדאי לקחת בחשבון שמבקשי מקלט הם אמנם אוכלוסייה ש'קל' מאוד להפר את זכויותיה (במיוחד אם מתעלמים מאמנות בין-לאומיות; ובמובן שהפרה כזו אינה זוכה להתנגדות ציבורית משמעותית), אך הם אינם עומדים לבד בתחתית ההירארכיה החברתית. היום הם, ומחר?

על כולנו לקחת בחשבון תשובות אפשריות לשאלה זו, שכן בפרפראזה על דבריו של הכלכלן ההודי אמרטיה סן, כולנו מיעוטים, בצורה כזו או אחרת.


להמשך קריאה:


מאת: ד"ר ליה לוין

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדעי החברה

הדוא"ל שלי: levinlia@tauex.tau.ac.il


Comments


bottom of page