top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תד"ר רמי קפלן

מיהי ״האליטה הליברלית״? האם היא מפעילה ״עריצות מיעוט״?

עודכן: 19 בפבר׳ 2023

האידיאולוגיה המצדיקה את השינוי המשטרי כדמוקרטי נשענת על בסיס עובדתי רעוע

 


תקציר

השינוי המשטרי שמקדמת הממשלה יוצא מתפיסה אידיאולוגית לפיה ״האליטה הליברלית״ השתלטה באופן לא דמוקרטי על קבלת ההחלטות בחברה הישראלית ומשתמשת במוסדות הקיימים על מנת להפעיל ״עריצות מיעוט״. התיאוריה הזאת מאפשרת לתומכי הרפורמה להדוף את הביקורת המוסדית על ההשלכות האנטי-דמוקרטיות של ריכוז כוח בידי הממשלה. מאמר זה ניגש לדיון מכיוון אחר: בחינה סוציולוגית של תאוריית ״האליטה הליברלית״. המסקנה היא שבמידה רבה מדובר בישות מדומיינת. ״עריצות המיעוט״ היא סיפור כיסוי למהלך שמטרתו האמיתית היא פגיעה באופוזיציה, מהלך שלא ניתן להצדיק בצורה דמוקרטית

* * *


הביקורת הציבורית והאקדמית על השינוי המשטרי מתמקדת בעיקר בהבט המוסדי שלו: החלשת הביקורת השיפוטית תוביל לריכוז כוח בידי הממשלה, ובתורם, לעריצות הרוב, שחיתות, התדרדרות כלכלית, בריחת מוחות, פגיעה בזכויות האדם ועוד. זו ביקורת חזקה ומשכנעת, אך היא נופלת בקואליציה ובקרב חלקים גדולים של הציבור על אוזניים ערלות.


טיעון הנגד של הממשלה, אשר מנחה ומצדיק את המהלך מלכתחילה, לא חולק על הצורך במוסדות דמוקרטיים, לפחות לא מן הלשון החוצה. לחילופין, הטענה היא שהמצב הנוכחי הוא בלתי-דמוקרטי. המהפכה המשטרית קרתה כבר, על ידי קבוצת מיעוט בחברה הישראלית ובתוכה שופטי בג״ץ — ״האליטה הליברלית״ או ״השמאל״ — שריכזה בידיה כוח רודני, בניגוד לרצון הבוחר. רפורמת לוין נועדה להחזיר לנבחרי העם את הסמכות שנלקחה מהם בעשורים האחרונים. גורסים תומכי הרפורמה: מה לכם כי תלינו על עריצות הרוב, בשעה שמשתררת עריצות המיעוט?


״האליטה הליברלית״ ו״עריצות המיעוט״ היא תיאוריה שהתפשטה בחוגי הימין בעשור וחצי האחרונים וכעת הפכה לדומיננטית. הרפורמה המשטרית שמסעירה את המדינה מונחית על ידי האידיאולוגיה הזאת, שלוין הוא מדובריה המוקדמים והעקביים, ״פורום קהלת״ הוא מכון המחקר שלה, ו״אם תרצו״ היא זרוע השטח. צורת התודעה הזאת מניחה שהשמאל השתלט על מערכות עיצוב התודעה והנורמות: בנוסף למשפט, גם התקשורת, האקדמיה, התרבות וארגוני החברה האזרחית. הממשלה מתכננת ״לטפל״ גם בהן (במילותיו של שר התקשורת קרעי) על מנת להחזירן לשליטת העם. כפי שאומר השר המיועד אמסלם: "המאבק הזה זה לא על החוקים… [אלא על] האם האליטה תמשיך לנהל את המדינה“. מנהיגי הימין דוחים על הסף את הביקורת המוסדית על הרפורמה, כי מנקודת מבטם המוסדות הקיימים הם בלתי-דמוקרטיים באופן עמוק.


הטענה לגבי השתלטות האליטה הליברלית על המדינה היא טענה סוציולוגית, למעשה. להלן אבחן אותה ככזו. זו לא תהיה בדיקה ממצה, אבל המטרה היא לעודד דיון מושכל ומבוסס על הסוגיה הזאת, שהפכה למרכזית בפוליטיקה הישראלית.

הסוציולוג האמריקאי סי. רייט מילס טבע את ההגדרות הקלאסיות למהי אליטה ומהי שליטה בחברה. האליטה השלטת, שהוא כינה ״אליטת הכוח״, היא קבוצה קטנה של אנשים אשר מרכזים בידיהם השפעה בלתי פרופוציונלית על ״ההחלטות הגדולות״, כמו קווי היסוד של המדיניות הכלכלית, או אם לצאת למלחמה. במדינה המודרנית, טען מילס, חברי אליטת הכוח הם קבוצה מגוונת אך מלוכדת של האנשים שיושבים בראש הארגונים העיקריים שמעצבים את חיינו. בניתוח שלו את מבנה הכוח בארה״ב של אמצע המאה ה-20, היו אלה הפוליטיקאים החזקים ביותר (שבראש המדינה), אילי ההון והמנהלים הבכירים (ששולטים בתאגידים הגדולים) וצמרת הצבא. אך התיאוריה של מילס פתוחה להביא בחשבון אליטות ומקורות כוח אחרים שעשויים להתוות את ההחלטות הגדולות.


אם כך, מיהי ״האליטה הליברלית״, והאם היא שולטת במדינה? כדי להשיב על השאלה זאת, עלינו להבין תחילה את שיעורה של הקבוצה החילונית-ליברלית בחברה. לפי סקר מדד הדמוקרטיה הישראלית של 2022, החילונים מהווים 42% מכלל הציבור היהודי בישראל. שני שלישים מהם מגדירים את עצמם כימין וכמרכז, ומעט פחות משליש מזדהה כשמאל. אם יש ״אליטה ליברלית״ במדינה, אשר אוכפת ערכים ליברליים על קבלת ההחלטות, חזקה על רוב סוכניה שיצאו מן קבוצה האחרונה, של החילונים השמאלנים, המונה 10%-13% מן הציבור היהודי. הסקר מאשר שבניה ובנותיה של הקבוצה הזאת הן מוקד הערכים הליברליים בחברה. למשל, בקבוצה זו יש 12.1% תמיכה בזכויות יתר ליהודים על פני לא-יהודים, לעומת 25.6% במרכז ו-48.4% בימין.[1]


האם הקבוצה הזאת מאיישת את עמדות הכוח בחברה הישראלית?


בעקבות מילס, נבדוק תחילה האם הקבוצה הליברלית מהווה את אליטת הכוח הפוליטית. כאן התשובה הפשוטה היא לא. התכווצות השמאל לממדים זעירים אלה, רבע מגודלו לפני שלושים שנה, משקפת את אובדן הכוח הפוליטי המתמשך של הקבוצה החילונית-ליברלית מאז המהפך של 1977 ועד לבחירות האחרונות, שבהן מפלגותיה זכו ב-5 מנדטים. מזה שני עשורים, הפוליטיקאים הבכירים של השמאל — כמו מרב מיכאלי, זהבה גלאון, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ׳ או אבי גבאי — חובשים את מושבי האופוזיציה. ודאי שהם אינם מתווים את ההחלטות הפוליטיות הגדולות. יאיר לפיד שניסה להעפיל לעמדות העליונות נע ימינה לשם כך, בשעה שהימין הקצין והתחזק. האם מישהו מהדמויות הנ״ל מתקרב בכוחו לנתניהו, ראש הממשלה הדומיננטי ביותר לפחות מאז בן גוריון? הממשלה הנוכחית כוללת50% דתיים-לאומיים וחרדים, שתי הקבוצות האנטי-ליברליות ביותר בחברה (ראו סקר מדד הדמוקרטיה). הן אלה שמחזיקות כעת בעמדות הפיקוד הפוליטיות, הראשונה בזכות מהלך מאורגן של חילופי אליטות והשנייה בזכות גידולה הדמוגרפי.


אם לא בפוליטיקה, האם הקבוצה הליברלית היא אליטת הכוח הכלכלית של ישראל? כדי להשיב על כך יש להתחיל מהתפלגות העמדות והערכים הפוליטיים בקרב האלפיון העליון, אך נתונים כאלה לא נאספו. במבט פחות שיטתי, מסתמן שאילי ההון הישראלים מגוונים מבחינה פוליטית ובעיקר א-פוליטיים. האדם העשיר במדינה היא מרים אדלסון, שהיא גם התורמת הפוליטית הגדולה ביותר — של נתניהו והציונות הדתית. ברשימת מאה העשירים ביותר יש מעטים שמביעים עמדה ברורה, והם קיימים בשני הצדדים, כמו משפחת מירשווילי בימין (מספר 22) ומשפחת ריכטר בשמאל (מספר 35). הרוב, ככל הידוע, איננו פעיל פוליטית ובפרט לא בקידום ערכים ליברליים. מכתב אנשי העסקים שהתפרסם בתחילת החודש עם 60 חתימות בולט בעמדתו הנייטרלית. הוא מדגיש שמדובר ״בהתארגנות א-פוליטית, הכוללת מצביעים מכלל המפלגות בישראל״ והוא לא מביע התנגדות לרפורמה המשפטית (למרות שרוב הכלכלנים טוענים שהיא תפגע בכלכלה) אלא קורא לפשרה. העדויות לעיל הן אנקדוטליות, אבל ברור למדי שהאליטה הכלכלית בישראל, כקבוצה, אינה אותה ״אליטה ליברלית״ שנמצאת על כוונת הממשלה.


האם הקבוצה החילונית-ליברלית שולטת בתקשורת? מתוך כלי התקשורת המובילים, אחד מזוהה במפורש עם הקבוצה הליברלית—עיתון הארץ. נציג פחות מובהק הוא גלובס שבשליטת אלונה בר-און. הימין מעמיד מולם את מקור ראשון, ישראל היום, ערוץ 7, מעריב/NRG וג׳רוזלם פוסט—עם קהל קוראים גדול יותר. את ידיעות אחרונות/YNET בשליטת משפחת מוזס, ואת ערוצי הטלוויזיה 12 ו-13, שבשליטת משפחת ורטהיים ולן בלווטניק, אפשר למקם במרכז. את ״כאן״ הציבורי אפשר להגדיר כליברלי ממלכתי, ומולו עומד ערוץ 14 האנטי-ליברלי הבועט. לפי מחקר של איילה פנייבסקי, ההתקפות הישירות של נתניהו על עיתונאים יצרו בקרבם הרתעה ומגמה של צנזורה עצמית. לסיכום, לקבוצה הליברלית יש מהלכים בתקשורת, בעיקר בגלל ההקשר הפרופסיונלי של עיתונות (על כך בהמשך), אבל אליטה שלטת בתחום התקשורת היא לא.


הקבוצה הליברלית גם לא שולטת בצבא. בעשורים האחרונים גדלה הדומיננטיות של קבוצות דתיות ופריפריאליות בצבא על חשבון קבוצת הליבה המקורית, של המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני, שאיבדה עניין. בהתאם לכך, הצבא עובר תהליכים של תיאוקרטיזציה: התערבות רבנים בפריסת הכוחות וחדירת התיאולוגיה אל האתיקה הצבאית. מאז האינתיפאדה השניה, הצבא הסדיר הגדיל באופן דרמטי את עיסוקו במשימות שיטור ואבטחה בשטחים, מגמה שעומדת בסתירה לעמדותיה של הקבוצה הליברלית.


אם הקבוצה החילונית-ליברלית היא לא אליטת הכוח הפוליטית, הכלכלית, התקשורתית או הצבאית, אז מה היא כן?


כמובן שזו לא קבוצה מוחלשת בחברה. מנתוני הצבעה בבחירות לפי דירוג חברתי-כלכלי של יישובים ושכונות, עולה כי רוב מצביעי ״העבודה״ ו״מרצ״ מתגוררים בישובים הנמנים על שלושת האשכולות הכלכליים-חברתיים העליונים, ואפשר להניח שיש חפיפה גדולה בינם לבין הקבוצה החילונית-ליברלית הנדונה. הפרופיל הנפוץ בקבוצה זו הוא, ככל הנראה, של אשכנזים ממעמד בינוני-גבוה. עם זאת, לצורך הדיון שלנו, חשוב לציין שזוהי לא הקבוצה המבוססת היחידה בחברה הישראלית. לפי נתוני בחירות 2022, 57% מן הקולות של אשכול הישובים העליון ניתנו למפלגות המרכז של יאיר לפיד ובני גנץ, 23% לליכוד ולציונות הדתית, ו-14% לעבודה ומרצ. הקבוצה החילונית-ליברלית אמנם נמצאת בחלקו העליון של האי-שוויון הגדל בחברה, אבל אנשי המרכז ואפילו הימין השמרני מיוצגים עוד יותר טוב ממנה בשכבות המבוססות. עוד רלוונטי להזכיר, שבהשוואה לקבוצות המבוססות האחרות, בקבוצה הליברלית יש תמיכה גדולה יחסית במדיניות להקטנת האי-שוויון בחברה, אם לא את העוצמה הפוליטית לקדם מדיניות כזאת.


יש מישור נוסף, שטרם הוזכר, שבו הקבוצה החילונית-ליברלית באמת דומיננטית. אין נתונים שיטתיים על כך, אבל ככל הנראה היא מיוצגת מעבר לגודלה בקרב השכבה הפרופסיונלית בישראל. היא מהווה חלק ניכר מהשופטים, עורכי הדין, הרופאים, המתכנתים, המדענים, המהנדסים, העיתונאים, המרצים, אנשי החינוך, העובדים הסוציאליים, האמנים והאקטיביסטים בארגוני זכויות האדם והגנת הסביבה. הפרופסיות הן קבוצה משפיעה, שכוחה נובע מהסמכות המקצועית ומהאתיקה המקצועית של חבריה. האקדמיה והאגודות מקצועיות מייצרות ומפיצות את הידע המקצועי באופן אוטונומי מן השלטון. הפרופסיונלים מעצבים את תוכניות הלימוד, את המוצרים הטכנולוגיים, את השיח המשפטי, ובמידה מסוימת את המדיניות של המדינה והארגונים הגדולים. בישראל כמו ברוב העולם הפרופסיונלים הם מוקד של ערכים ליברליים, וכעת הם בולטים במחאה כנגד השינוי המשטרי. חלקם הקטן, כמו לוין, אינם ליברלים.


הפרופסיונלים הם קבוצה חשובה, איך אינם חלק מאליטת הכוח. מי שמקבל את ההחלטות הגדולות הם הפוליטיקאים, אילי ההון, המנכ״לים, וראשי התקשורת והצבא. הפרופסיונלים מייעצים להם ועוזרים לנסח את ההחלטה בשפה מקצועית, אבל הם לא קובעים את כיוון ההחלטה. בשיא כוחם, כשופטים ויועצים משפטיים לממשלה, הם יכולים להגביל את טווח ההחלטות של בעלי הכוח. אכן, זהו תפקידם במסגרת שלטון החוק והביקורת השיפוטית: קיומם של אלה מניח משפטנים מדופלמים אשר מפרשים את החוק על פי הנורמות המקצועיות. האליטות הפרופסיונליות גם מנהלות את חלוקת המשאבים והיוקרה בתוך האתרים הפרופסיונליים, בייחוד הציבוריים. אבל השפעתם על חלוקת העוצמה הפוליטית, הכלכלית, והתקשורתית בחברה הכללית היא משנית. במידה שהקבוצה החילונית-ליברלית היא אליטה, היא אליטה במובן המוגבל הזה.


ועתה למסקנות. הניתוח החטוף שלי מציע שהסיפור על האליטה הליברלית השלטת נשען על תשתית עובדתית רעועה. במידה רבה זוהי תודעה כוזבת שנועדה להצדיק את ההתקפה על מוסדות וערכים ליברליים במונחים של שחרור מעריצות המיעוט. למעשה, הקבוצה החילונית-ליברלית בקושי מסוגלת להפעיל עריצות, משום שהיא לא ממוקמת בעמדות השליטה. הקשר ההיסטורי שלה לאליטת הכוח המפא״יניקית עוזר להפללתה ככזו, אבל במהלך היובל שעבר מאז נפילת מפא״י, קבוצת האחוס״לים שקעה והצטמצמה, ואיבדה את השליטה בהיררכיות הכוח.


הסיפור הכוזב על האליטה הליברלית והעם הפך לדומיננטי בגלל יעילותו כסיפור מגייס של הימין. מאז 2009, הסיפור הזה עשה עבודה טובה בהנעת הבייס של הימין, בהפיכת ״השמאל״ למותג פוליטי רעיל, ובאיחודן של שלוש קבוצות סביב פוליטיקת שנאה ופרויקט התנגדות ל״אליטה״: (1) הציונות הדתית המתנחלת והימין החילוני העמוק (שהם חוד החנית של המהלך), (2) יהודים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ונמוך, ובתוכם מזרחים ומסורתיים רבים, (3) חרדים. תחת האידיאולוגיה הזאת, ככל שהימין התחזק, תחושת הקורבנות שלו העמיקה ועמדותיו הקצינו. עתה הגענו לפרק בסיפור שבו קואליציית הימין ניגשת לשנות את צורת המשטר כדי לשרש את האליטה המקרבנת. אם ללמוד מהונגריה, העיסוק האובססיבי ב״אליטה״ ימשך גם בפרקים הבאים, והשלטון ירכז עוד ועוד כוחות בידיו כדי להילחם בה, למען העם והדמוקרטיה.


בחינת התפלגות הכוח בחברה הישראלית מצביע על כך ש״האליטה הליברלית״ היא במידה רבה ישות מדומיינת. הקבוצה הליברלית לא נמצאת בעמדת המיעוט הרודן. אמנם היא מבוססת יחסית ודומיננטית בחוגים הפרופסיונליים, אבל חוגים אלה לא שולטים בחברה. עצם עליונותה של הקבוצה החילונית-ליברלית בזירה הפרופסיונלית היא צורה של אי-שוויון ושל חוסר-ייצוגיות, אחת מיני רבות בחברה הישראלית, אשר דורשת תיקון. אבל ״טיפול״ ממשלתי במינויים ובתכנים האקדמיים והתקשורתיים כדי להפוך אותם לידידותיים לשלטון הוא אנטי-פרופסיונלי במהותו. הוא ישחית את הפרופסיות, יפגום ביושרה ובכישורים של חבריהן, ובסופו של דבר רק יקטין את המגוון בתוכן.


הקבוצה הליברלית לא מסומנת בגלל שהיא אליטה, אלא בגלל שהיא אופוזיציה. זוהי הקבוצה שמבקרת את השלטון, מסתייגת ממנו מתוך הפרופסיות, ודוגלת במדיניות אלטרנטיבית. אם היא הייתה נאמנה לשלטון או שקטה, היא לא הייתה מסומנת, כפי שהאליטות אחרות (האמיתיות) אינן מסומנות. כמו שמנחם בגין ז״ל הבין מצוין, דמוקרטיה זקוקה לאופוזיציה ערה שתגביל את השלטון. סימון האופוזיציה כאליטה מושחתת שיש ״לטפל״ בה באמצעות עוצמה שלטונית זה השקר הכי ישן בספר הכינון של משטרים אפלים.


אידיאולוגיית ״האליטה הליברלית״ ו״עריצות המיעוט״ מקנה למהלך השינוי המשטרי האנטי-דמוקרטי נופך דמוקרטי, וככזאת היא פסולה ומסוכנת. באותה שעה היא נותנת פה לכאבים אמיתיים וטענות מוצדקות של קבוצות מודרות בחברה הישראלית, שהקבוצה החילונית-ליברלית-אשכנזית אינה אחת מהן. לצד הביקורת המוסדית על מהלך שינוי המשטר, צריך להרחיב את הדיון על השאלה מיהן האליטות בחברה הישראלית ומיהם המוחלשים—היום ובעבר. לדיון כזה, שצריך להיות פתוח ורפלקסיבי, יש פוטנציאל לקדם שינוי חברתי חיובי ולחזק את הדמוקרטיה.


הערת שוליים [1] יש לסייג ולומר שהגבול בין אנשי השמאל לאנשי המרכז הוא מטושטש – חלק מן האחרונים השתייכו בעבר לשמאל. ההתמקדות שלי בקבוצת הקצה השמאלית היא נוחה, אך מצמצמת. ועדיין, התנועה מן השמאל למרכז מייצגת נסיגה אמיתית מן הערכים שאותם מניחה תיאוריית ״עריצות המיעוט״, אשר מוגדרים לא פעם כ״שמאל קיצוני״. אם ״האליטה הליברלית״ באמת מחויבת לערכיה כפי שמניחים, סביר לחפש אותה בעיקר בתוך קבוצת הזהות וההצבעה השמאלית.



ד״ר רמי קפלן, החוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודי עבודה


מאת: ד״ר רמי קפלן

מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב

תחום המחקר שלי: מדעי החברה

הדוא"ל שלי: ramikaplan@tauex.tau.ac.il


Comentarios


bottom of page